מדד ה-500S&P רשם עלייה אמש (יום ד'). עוד עלייה, אפשר לומר. מדובר במגמה המשתרעת על פני 12 מתוך 14 ימי המסחר האחרונים. שוק המניות האמריקני עולה כמעט כל יום, וכמעט כל שבוע – מדד ה-Value Line הרחב עלה גם הוא ב-12 מתוך 14 השבועות האחרונים.
מדד 500S&P בחודש האחרון
אכן חגיגה של ממש, והיא איננה מוגבלת לארה"ב אלא מתקיימת גם במרבית בורסות אירופה. (החגיגה נעדרת כמעט לחלוטין במזרח אסיה, אבל זהו סיפור נפרד, אליו נחזור ביום אחר). מדדי המניות המובילים הגיעו בימים ובשבועות האחרונים לרמות הגבוהות ביותר של שנת 2010, ורובם החזירו לעצמם את מרבית ההפסדים שספגו בקריסה של 2007-2009 – כדי 60-70% של הנפילה ברוב המקרים ולפעמים אף יותר.
באשר לצפי ל-2011, וכפי שהיה ניתן לנחש, אין בית השקעות גדול שבו האנליסטים של החברות והאסטרטגים של השווקים אינם מנבאים המשך המגמה החיובית בשנה הבאה – מי יותר ומי פחות. רווחיות החברות תעלה, שיעורי הריבית יישארו אפסיים/ נמוכים, הצמיחה המשקית תתקדם בקצב זה או אחר ולכן הבורסות ימשיכו לטפס.
זוהי הדעה השלטת בכיפה ונשמעת מכל עבר, בכלי התקשורת המיינסטריימיים. בינתיים, העלייה המתמשכת במחירי המניות אכן הביאה לדילול שורות הדובים, אבל הגורמים המובילים במחנה הדובי לא רק שלא שינו את דעתם, אלא דווקא התחזקו בה. הם מצפים לקטיעת מגמת העליות והחלפתה במגמה יורדת, אשר לדעת רובם תהיה מהסוג של מפולת יותר מאשר ירידות מתונות, לא כל שכן 'תיקון' בעלמא.
התופעה הזאת בולטת במיוחד אצל המנתחים הטכניים. כמעט כל הכלים שבאמתחתם מצביעים על מצב קיצוני בשווקים, של קניית יתר ברמות היסטוריות וגם היסטריות. הדבר מתבטא במדדים של פעילות השוק ובמיוחד במדדים של סנטימנט: הן הציבור הרחב, הן היועצים והן מנהלי קרנות הנאמנות נמצאים כולם ברמות קיצוניות של אופטימיות, שכמותן נמדדו לעיתים נדירות לאורך 50-70 השנים האחרונות. הרשימה המלאה של מדדים ומדידות ארוכה מדי לפרט כאן, אבל מה שמרשים לגביה הוא המספר הרב של אינדיקטורים שהגיעו לרמות קיצוניות בקנה מידה היסטורית בו-זמנית.
העדויות הטכניות לגבי מצבו הרופף של השווקים כל-כך ברורות שגם אצל הבנקים הגדולים ובתי ההשקעות הולכים ומתרבים האנליסטים הטכניים הכותבים בגלוי בנימה דובית. הדוגמה הטריה היא ניתוח קצר שהתפרסם אתמול מלא אחר מאשר סיטיבנק, שבמרכזו השוואה בין התפתחות התיקונים הגדולים שבאו לאחר משברים גדולים, החל משנות ה-30 ועד ימינו.
מסקנתו פשוטה: לא רק שיש דמיון רב בין התיקון הגדול של 21 החודשים האחרונים לבין התקדימים ההיסטוריים, אלא שבארבעה מקרים קודמים, התיקון הגיע לשיאו ב-3 לינואר, כלומר ביום הראשון או השני למסחר בשנה חדשה. הוא מעלה את החשש הסביר שזה יקרה שוב – וניתן להוסיף לדבריו את העובדה שהימים והשבועות הראשונים של השנה אכן מועדים לשינוי מגמה בסיסית. דוגמאות לכך רבות ואציין רק שתיים: את ה-4 לינואר 1990, כיום שבו הסתיים הגיאות המדהימה בבורסת טוקיו והבועה הענקית שם התחילה להתפוצץ – אירוע שממנו יפן טרם התאוששה; וגם, בהקשר המקומי, את ינואר 1983, שבמהלכו התפוצץ הטירוף הבורסאי הישראלי של 1981-82.
אבל גם מי שדעתו אינה נוחה מניתוחים טכניים ומהשוואות היסטוריות, קשה להבין על איזה בסיס פונדמנטליסטי הוא נשען. כפי שריצ'ארד ראסל מעיר השבוע – והוא רחוק מלהיות לבד בזה, אבל הוא בכלל מנתח טכני שמביא את הנימוק הפונדמנטליסטי בתור 'תנא דמסייע' – רמת המכפילים בשוק האמריקני הוא גבוה מאוד מבחינה היסטורית. תוסיף לכך החולשה המשקית הכללית וההרעה המתחדשת בשוק הדיור, ואתה תוהה מה מעשנים האנליסטים המיינסטריימיים כדי להגיע לתחזיות הוורודות שלהם.
התשובה היא שכרגיל, העדר דוהר עם המגמה. האנליסטים של בתי ההשקעות והבנקים ממילא נוטים לראות את העולם במשקפיים וורודות ומעולם לא הצביעו על משבר שבדרך. לעומתם, אותם אנליסטים בודדים שכן הצביעו על הסיכונים הגוברים וקריסה אפשרית – כגון ראסל, כגון בוב פרכטר מ'אליוט וויב אינטרנשיונל', כגון מנתחי גלי אליוט אחרים דוגמת גלן ניילי, וגם מנתחים פונדמנטליסטיים כגון דייויד רוזנברג, ג'ון הוסמן וכמובן גארי שילינג – כל אלה תמימי דעים שהעליות האחרונות אינן משקפות גיאות אלא תיקון, שגם הוא מונע על ידי נזילות המיוצרת על ידי הבנק המרכזי.
סיכומו של דבר: המחנה הדובי אכן מופתע מכך שהעליות נמשכו יותר זמן משהעריכו קודם, ושהשווקים הגיעו לרמות גבוהות יותר ממה שהם ציפו. אבל הם לא מתרשמים ממה שקרה בחודשים האחרונים, אלא להיפך: הם מתרשמים לשלילה מהנעשה ומצביעים כל הזמן על החולשות הפנימיות של השווקים ושל מגמת העליות בהם. הם מצפים לתפנית אשר, כאשר תבוא – וזה נראה להם קרוב מאוד – תהיה חדה ומשמעותית, אם לא ממש מסיבית.
סוף
|