
| הרופאים היום פשוט פוסטמות, אין לי מילה אחרת, וגם לי יש מיליון סיפורים על אנשים שנתנו להם שנה והם כבר יותר מ-15... מה קשה לכם לתת תיקווה לאנשים? קודם כל, אתם לא יודעים באמת כי אתם לא אלוהים, וגם אם כן עדיף שאדם ידע שזה הסוף ולא ילחם? למה? תמיד יש סיכוי תמיד! ולרופא אין זכות להרוג סיכויים, ולרופא אין זכות להרוג תיקווה. לרופא אין זכות וזו לא מטרתו להרוג, נקודה. אמור להיות ההיפך, לא? כמו שידידי לקפה פירסם http://cafe.themarker.com/post/1950541/ אנשים גם עושים טעות שמתייחסים לרופא כאילו היה אלוהים. רק שתדעו לכם שכשרופא (או לחלופין בן משפחתו ) חולה, הקייס הוא שונה, פתאום יש עוד פתרונות, פתאום יש עוד סיכויים, פתאום יש תקווה, פתאום מרפואה אלטרנטיבית אין מה להפסיד. ואת זה אני שמעתי מרופא! אז פעם הבאה שתשמעו רופא אומר לכם שאין סיכוי, תגידו לו שהוא מוזמן לוותר על מישהו אחר. |
תגובות (25)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צודק, אני נמצאת סביבם המון לאחרונה וחלקם באמת איבדו כל קשר לאונושיות, זוועה.
פוסט חשוב. הרבה מהם באמת שכחו שהם כולה בני אדם, שלא יודעים הכל ושעושים טעויות כמו כולם. האגו המנופח של חלקם טוב זה כבר גובל בפשע...
חומר למחשבה הבאת לי כאן
לפני שנתיים לאחותי נולדה תינוקת.
בגיל חצי שנה עלה לה החום והרופאים לא איבחנו את הגורם.
כמה ימים לאחר מכן הסתבר שהתינוקת חולה בסוכרת.
איפזו אותה בוולפסון - ואחותי האומללה בילתה ימים ולילות ליד מיטתה.
אני באתי מפעם לפעם לבקר ועשיתי לתינוקת טיפולי רייקי.
באחר מהימים כשאני הייתי שם היה ביקור של רופאים ואחותי שאלה רופאה צעירה האם יש סיכוי שזה יעבור.
הרופאה ענתה בפסקנות "לא".
הבנתי שעליית החום שהרופאים לא איבחנו הייתה בגלל דלקת בלבלב, ויקח זמן עד שהבלוטה תחלים ותחזור לתפקוד. מכיוון שבתוך תוכי ידעתי בוודאות שזה מה שיקרה ניסיתי להסביר ולהרגיע את אחותי.
מספר ימים לאחר מכן הילדה שוחררה מבית החולים וקיבלה במשך מספר חודשים זריקות אינסולין.
היום, שנתיים אחרי, הילדה בריאה לחלוטין. לא זריקות ולא כדורים.
ואני שואל, למה הרופאה הייתה צריכה להגיד לא? איזה מן סיפוק זה נתן לה?
הרי יכלה להגיד "אולי, אנחנו לא יודעים" ולצאת בסדר מכל הכיוונים וגם להוריד מעט דאגה מאחותי ומבעלה.
לצערי, יש אינספור מקרים כאלו. צריך לבדוק את הפרופיל הפסיכולוגי של רופאים כדי לנתח מה גורם להם לחרוץ גורלות מבלי לדעת בוודאות מה צופן העתיד.
http://cafe.themarker.com/post/1905399/
בידיוק, מרוב שזה חשוב להם, הם לא רואים אנשים
פשוט כואב הלב לשמוע את זה, למרות שאני לא מתפלאה
ובקשר ל"נבואות" שלהם - הייתה לי שכנה שנפטרה לא מזמן בגיל שמונים וארבע. אולם הייתה חולה לפני זה כבר המון זמן.
כבר לפני 15 אמרו לה שהיא חולה מאד. בעלה, לעומת זאת, היה איש בריא ביותר. אפילו כולסטרול לא היה לו בגיל 80 פלוס.
לפני שלוש-ארבע שנים, היא חשה שלא בטוב והובהלה לבית החולים. הרופא לקח את הבעל לצד ואמר לו שאין לה יותר מיומיים שלושה לחיות (ובאיזה בטחון אמר זאת..)
הבעל נורא נורא נבהל ולמרות שהיה אדם בריא מאד, כנראה שהבהלה הקפיצה את לחץ הדם שלו לשחקים. מספר שעות לאחר מכן הוא צנח כך פתאום ונפטר משבץ שנבע מלחץ דם גבוה.
והיא - אשתו הגוססת - המשיכה לחיות אחריו עוד שלוש שנים ארוכות...
ואם לא הרופאים המחורבנים האלו שחושבים שהם יודעים הכל ורואים את העתיד - הוא יכול היה עדיין להיות בחיים....
****
אגב, הרופאים אצלנו כאן בארצות הברית הרבה יותר הומניים ומתחשבים - חייבת לציין זאת
למרות שאני באה ממשפחה שיש בה רופא אחד או שניים.
אני מסכימה בהחלט עם מה שכתבת.
רוב הרופאים עייפים ואדישים,
כל מה שהם רואים מולם,
זה "מקרה"
...
והסחבת, החלמאות ובעיקר האדישות..
יכולים להוציא אדם מהדעתו,
לא פעם נכחתי בבית חולים כשאחד מהאנשים הממתינים בתורהארוך שלפעמים נדמה שלא יגמר לעולם,
איבד את הסבלנות והתפרץ בזעם על רופא כזה או אחר..
אבל אם יש לך "קשרים" אוהו..אז המצב לגמרי אחר
את יכולה אפילו לזכות ולראות רופא נחמד ומחייך..
שרק נהיה בריאים,
אמן!
בדיוק על זה דיברתי, שמחה/עצובה לשמוע
"מקסימום שנה"-אמר לו הרופא.
היית זו השנה הארוכה בחייו,
כי בתוכה חלפו עוד 26 שנים.
גם לצערי, אתה צודק
השיטה היא לסמוך על עצמך בלבד, כשכל היתר יכולים רק לייעץ.