היום אני הכנתי את ארוחת הצהריים. אני יודע לצלות בשר ואילו אשתי יודעת לבשל. זוהי חלוקת העבודה בינינו. ולפיכך הכנתי אני שתי אומצות שאטו-בריאן בדרגת מדיום-רייר, מדממים בתוכם במידה מתונה כפי ששנינו אוהבים. אומצות השאטו-בריאן הן החלק המיטבי של פילה הבקר. כל אומצה כזו היא מעין סופגנייה של בשר. כשצולים אותה במידה הנכונה, עם התבלינים המתאימים ומורחים כל ביס במעט חמאה טרייה, מקנחים את הביס בלגימת יין אדום יבש (אנחנו מעדיפים קברנה סוביניון של יקבי התשבי) - הבשר נימוח ממש בפה ועושה שמח בלב. זו לא בדיוק הארוחה שהרב עובדיה היה ממליץ עליה . ואני משער שהוא חושב שארוחות כגון זו מביאות לעצירת הגשמים שממנה סובלת ישראל כיום. אבל זה היופי שבחופש המחשבה. 

למען האמת לא על כך רציתי לדבר היום אלא על כך שמיד עם פתיחת הארוחה שלנו חיפשתי את ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק בטלוויזיה, שם יש בדרך כלל תמונות נוף יפות, שאפשר להופכן לאילמות ללא הטרדת הקריין, והן אשר מסבות לשנינו נחת בזמן הארוחה. אבל התמונה שעלתה משם הייתה של משפחת אריות עם צאצאיהם, שבדיוק כמונו אכלו את ארוחת הצהריים שלהם. והארוחה שלהם הייתה עופר איילים צעיר שזה עתה צדו. 

וההשוואה המתבקשת, כפי שכתבתי בכותרת, היא שאין כל הבדל בין ארוחת הצהריים של האריה ומשפחתו לבין הארוחה שלי ומשפחתי. האריה צד את ארוחתו ואילו אני טורח להגיע לקצב שלי, שמוכר את אומצות השאטו - בריאן תמורת 250 ש"ח הקילו, כדי שמישהו אחר ידאג לשחוט את הפרה  ולהכין עבורי את חתיכת הבשר האהובה עלי.

וכדי להבדיל את עצמי מהאריה הנחשב לחיה טורפת ואילו אני נחשב לאדם מתורבת, אני בודה לעצמי את הסיפור של שרשרת המזון שאלוהים ברא בטבע.