עוד מעט אני נוחת במוסקבה ופותח פרק חדש בקריירה שלי. בשוק העבודה כמו בשוק ההון כדאי ללכת נגד המגמה. אם הרוסים באים לעבוד בישראל, אני אלך לעבוד ברוסיה. נכון, גם מסודן באים לישראל, אבל, רוסיה תחילה.

הרעיון המבריק צץ במוחי כשעבדתי במשך שבוע שלם כמאבטח בקניון. העבודה הייתה די מתסכלת. הייתי צריך לשאול עשרות אלפי אנשים מידי יום אם יש להם נשק אבל אף אחד מהם לא הסכים להגיד "כן". מכיוון שמעולם אף אחד לא אמר "כן", לא ידעו הממומנים מה עלי לעשות במצב שמישהו מודה באשמה. כמו כן, לא היה גם שום נוהל למקרה שיימצא פתאום מטען TNT בתוך תיק של אישה.

את נקודת האור היחידה בעבודה סיפקו החבר'ה. סרגיי "פותח הבגאז'ים" מהכניסה לחניון, ולאדי "הממשש" משער דרום ודימה "המצפצף" מהכניסה הראשית. זמן החילופים הוא הזמן היחיד בעת העבודה בה למאבטח ניתנת הזדמנות להגיד משפט אחר מלבד "יש נשק?" או "פותחת בגאז' ". באותה חצי דקה של חילופיי משמרת שופך בפני כל מאבטח בתורו את תסכוליו המקצועיים. "הייתי מנהל מחלקה פנימית א' בבית החולים הכי גדול בלנינגרד" שח לי סרגיי "אמרתי להם את זה בלשכת העבודה אז הם סידרו לעבוד כמאבטח בקניון". ולאדי מצידו לא פחות ממורמר "ברוסיה הייתי מנצח של תזמורת בולשויי, אבל זה לא עניין אף אחד בלשכה, ישר שלחו אותי להיות מאבטח בקניון" ודימה מלטף את זקנו ונזכר "אתה יודע שאני ברוסיה הייתי במשך 20 שנה דיקן הפקולטה להנדסת קרחונים?! ומה עשו בלשכה עם כל הידע שהבאתי לארץ?! שלחו אותי לאבטח את הקניון הזה".

לאחר שהרעפתי עליהם את מעט האמפטיה שהייתה ברשותי, עלה במוחי הרעיון ללכת נגד המגמה והינה אני ישוב בטיסה מתל אביב לרוסיה כנגד הכיוון שעשו ידידיי סרגיי, ולאדי ודימה. מייד לאחר הנחיתה במוסקבה אני לוקח מונית ישירות ללשכת העבודה. הפקיד האדיב רושם את פרטי ושואל אותי: "עובָד, מה הייתה העבודה האחרונה שלך בישראל?" אני מחייך ומצהיר בגאווה "עבדתי כמאבטח בקניון!" הפקיד מקליד את תשובתי במחשב ומודיע לי חגיגית: ובכן עובָד, יש לך שלוש הצעות עבודה. מנהל מחלקה פנימית בבית החולים בלנינגרד, מנצח של תזמורת בולשויי או דיקן הפקולטה להנדסת קרחונים"