דרך ארוכה עשינו,

את ניו-יורק חצינו.

לאוניה הגענו

והתמקמנו.

קומה ארבע עשרה,

מרפסת לים,

הכל כל-כך מאורגן,

ואבא שלי כל-כך מאושר.

אלפים באוניה

ואני רק את אבא שלי רואה.

חיוך ממיס,

בלורית גלית,

אידיש עסיסית,

ואת כולם מצחיק.

  בארוחת הערב,

 בחליפה ועניבה,

 סרטנים הוא רצה,

ועל תוספת שבלולים הוא הודה.

פתאום לא כואב דבר,

האולקוס עבר,

כאבי הפרקים יחכו למחר.

בקזינו ברולטה,

האצבעות בידים פתאום נעות ומתכופפות,

ולכל מספר הן מגיעות.

דולר פה ודולר שם,

כשהרויח היה מאושר,

ישב וישב עד שהכל נגמר...

על בינגו לא ויתר,

שותפים היינו

ואפילו זכינו.

כבר אחרי חצות

העינים נעצמות

אבל אבא שלי רוצה עוד לבלות...

במכסיקו ירדנו,

את כל החוף חרשנו,

טקילה שתינו

וסומבררו קנינו. 

אף פעם לא קיטר

ועל שום דבר לא ויתר.

ביום האחרון

עם הצוות התחבק, הצטלם, 

  ואת הקפטן חיפש,

להגיד תודה הוא רצה,

על החויה המדהימה.

אבא שלי!

גאה אני בך,

ומודה לך על חופשה נפלאה,

שכל רגע בה זכיתי להיות לצידך,

ובזכות הנשמה הגדולה שלך,

הגשמנו את המשאלה שלך.

אוהבת אותך אבא.