תהייה לי ברור , לא מבקשת יותר
רק אל תתן לי לחכות עד שהשטח יתבהר.
קצת יותר קריא תהייה,
קצת פחות משותק,
אם לא הספקתי להבהיר  אין לי כוח למשחק שתשחק
עד שתדע
אם אני כמו באגדה 
של היפה והחיה
או שהייתה זו שלגיה
שהצליחה להפנט את מלך האמת
שיודע את חייך עוד לפני שהם קרו
ויש לך ים של תאוריות שבעתיד הן ישברו
ובינתיים משנתך נכתבה וכבר סדורה
ואני מולך עומדת עם פה ונפש פעורה
מחפשת בעיניים, בשפתיים, בחיוך או במבט
איזה רמז שתשלח לי, שישלח אותי לאט
לחפש במחוזות הידע המוחלט שמציף אותי אימה
איזה שבר, איזה סדק בין אבני החומה
של שליטה עצמית מופרזת,
של ניווט בביטחון
אל האישה, אל הרגע, אל האושר ה"נכון".
להתפרץ לרחבתו של הכותל הפרטי
עם דחפור ועם פטיש ולהציג את משנתי,
שכל אבן ששמת שם כשבנית החומה
היא בלי אופי, בלי היסטוריה, היא הקדימה את זמנה
ומרחיקה אותי, בלי ספק מלנסות ולגייס
את הכוח והאומץ את הסדק לחפש
ואז במצח נחושה לפלוש אל רחבת  הקיר
לנתץ ולשבור וכל תיאוריה להתיר
ולהשאיר אותך לבד, עירום, עומד מולי
בלי תיאוריות וחומות רק עם המשנה שלי
שמזמינה לך החופש לאבד את השליטה
וללכת  לאיבוד בלי חוקים ובלי שיטה
לא לדעת בבירור מה הדרך הנכונה
לתת לבטן להוביל בלי לאבד האמונה
לצלול איש איש למעמקי הכאוס הפרטי
ואז לנחות על הרגליים
ופתאום לראות
אותי