בעוד עשור

 תרחיש לא דמיוני: קבלו את המתמודדים על ראשות ממשלת ישראל לפני 24 שנים, ערך אחד מכלי התקשורת בארץ, תחזית פוליטית שבמרכזה תרחיש דמיוני על שני מועמדים לראשות הממשלה, שיתמודדו זה מול זה כעבור עשר שנים. השניים היו בנימין נתניהו ואהוד ברק, שכיהנו זה כשגריר ישראל באו"ם וזה כאלוף פיקוד המרכז.

התחזית פיספסה רק בכמה שנים. ההתמודדות בין השניים נערכה לפני 11 שנים, אולם קלעה באשר לזהות שני המועמדים. מצד אחד נתניהו - הדובר הרהוט מהאו"ם, האיש שכתב ספרים על הטרור העולמי. מצד שני ברק - לוחם נועז מהסיירת. השניים - למרות ההבדלים באישיותם ובניסיונם, באו מאותו מקום - שירות בסיירת מטכ"ל. שניהם מהאליטה הישנה - אשכנזית חילונית, שנהנים לעשן סיגרים ונחשבים על פי התקשורת לנהנתנים. שניהם עשו לביתם כאשר יצאו מהמערכת הפוליטית, וחזרו חזרה עשירים עוד יותר. אין פלא שכיום הם משתפים פעולה, זה כראש הממשלה וזה כשר הביטחון.

העיתון הכלכלי "דה-מרקר" ניסה ללכת באותו שביל, ולספק תחזית פוליטית לעוד עשר שנים. המועמדים לראשות הממשלה לפי העיתון הכלכלי ב-2020, מגיעים שוב משני קצוות. אחד עסקן מוכר עם ניסיון מיניסטריאלי, והשני יזם היי-טק שחולם על הצלת העולם מהתלות בנפט. שניהם נחשבים מוצלחים בתחומם, עם כושר דיבור סוחף ויכולת שכנוע.

"השנה היא 2020", כותב ה"דה מרקר", על הנהגת המדינה מתמודדים שניים: שי אגסי ואריה דרעי. יזם המכונית החשמלית מול שר הפנים לשעבר... שניים שמייצגים את הפנים הסותרות של מדינת ישראל. מדינת תל אביב מול מדינת ירושלים. דרעי, לפי הדה-מרקר, יהיה מועמד טבעי לראשות הממשלה במדינת ישראל. מולו יתמודד אגסי, שיגיע למערכת הפוליטית מבחוץ, לאחר שהתפרסם כיזם הישראלי המוכר בעולם. ההצלחה תקל עליו לזכות באהדה, אבל חוסר ניסיונו הפוליטי יכביד עליו.

"הניגודים ביניהם רבים, ובכל זאת, יש דמיון", ממשיך העיתון הכלכלי לתוות את תחזיתו הפוליטית. "שניהם ממוצא מזרחי: דרעי נולד במרוקו ועלה ארצה כילד, אגסי הוא צבר שאמו עלתה ממרוקו ואביו מעירק. שניהם הצליחו כצעירים. דרעי התמנה בגיל 29 לשר הפנים, ואגסי התפרסם בגיל 30". שניהם ייצגו מהפכות חברתיות. שניהם נואמים מזהירים ובעלי כושר שכנוע, ולשניהם יש אמביציה אדירה להנהיג ולהוביל".

"אגסי יהיה בן 52 בתחילת העשור הבא, ודרעי בן 61. איש משניהם לא הכריז עד היום על שאיפותיו לראשות הממשלה, והם לא מוזכרים בסקרים כמועמדים אפשריים. דרעי עסוק בתכנון שיבתו לחיים הפוליטיים, אגסי לא התערב עד היום בפוליטיקה".  "התמודדות ביניהם תהיה מרתקת" כותב ה"דה-מרקר", וממשיך לנתח את המצב המפלגתי-פוליטי הקיים בארץ. בקטע הבא.

תמונה פוליטית

האם המשטר הדו מפלגתי יחזור, או שריבוי המפלגות ימשך ויגבר?

מניתוח המערכת הפוליטית בעבר, עולה תמונה המתארת את מליאת הכנסת עם שתי מפלגות גדולות וחזקות, ועוד כמה בודדות קטנות. ואכן בתקופת השיא של המשטר הדו-מפלגתי במדינת ישראל, אחרי הבחירות של 1981, היו למערך ולליכוד יחדיו 95 ח"כים מתוך 120. אלא שמאז עברה המערכת הפוליטית תהפוכות רבות. תחילה היתה זו הבחירה הישירה לראשות הממשלה עם הצבעה בשני פתקים, ולאחר מכן בוטל ההליך הזה. בד בבד גרמו השינויים החברתיים והמיאוס הגובר של הציבור מפוליטיקאים, לריסוק המפלגות הגדולות. תחתן הוקמו  סיעות קטנות ובינוניות.  כך לדוגמא, בבחירות האחרונות זכו שתי הגדולות המובילות, קדימה והליכוד, ב-55 ח"כים בלבד. הבוחרים מעדיפים להצביע למפלגות סקטוריאליות ופחות למפלגות השלטון.

המצב הפוליטי כיום, אינו מאפשר לחזות מה יהיה הלאה. רוב המפלגות במדינת ישראל אינן יודעות אם יצליחו לשרוד ולהתקיים באותה מתכונת. הליכוד עלול להתפלג שוב, אם נתניהו יפנה לתהליך מדיני שיהיה כרוך בנסיגות וויתורים. קדימה יכולה להתפלג, אם יחצו כמה חברים (בראשות מופז) את הכביש ויעברו לממשלת הליכוד.

העבודה מתפוררת כמעט לחלוטין ומצביעיה הוותיקים הולכים ונעלמים. גם מרצ תתקשה לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות, ואילו קיומה של "ישראל ביתנו" תלוי לא מעט בשאלה, אם יוגש כתב אישום נגד יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן. במקביל גם בש"ס מתחדדים חילוקי הדיעות בין מספר 1 למספר 2 במפלגה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי השבוע. אחד (ישי) רוצה מפלגה חרדית יותר, והשני (אטיאס) מתלונן, מדוע ש"ס הפכה לכה חרדית (לדבריו, "צריך להשאיר את המאבקים הללו ליהדות התורה").

השאלה הפוליטית ששוב תעלה על הפרק, תעסוק בדיון הלא נגמר על שינוי שיטת הממשל. האם לחזק את המפלגות, דרך העלאת אחוז החסימה במטרה לעודד חזרה לגושים גדולים. או להפך: לוותר על המפלגות ולעבור לשיטה מעין נשיאותית, שתיתן עדיפות לפוליטיקאים בעלי כריזמה. נתניהו (בקדנציה הראשונה) וברק דילגו מעל עסקני מפלגותיהם ונבחרו דרך הבחירה הישירה לראשות הממשלה.

וכאן חוזר ה"דה מרקר" לתחזית הפוליטית שלו מלעיל. לדבריו, דרעי תומך בבחירה ישירה להנהגת המדינה, שבה ראש הממשלה או הנשיא יוכל למנות שרים מקצועיים ולא פוליטיקאים. הח"כים עצמם ייבחרו בשיטה אזורית.

מנגד הבעיה של אגסי היא, שאם יחליט להשתלב בפוליטיקה, יטענו כלפיו שאינו ישראלי מספיק, כיוון שעשה את עיקר שנותיו בחו"ל. מתנגדיו ישלפו הרצאות שלו, שבהן כינה את ארה"ב "האומה שלנו". בהקשר זה ראוי לציין כי גם נתניהו התמודד עם אותן טענות. גם אותו האשימו כי הוא למד וחי בארה"ב, ואף שינה את שמו ל"בנג'מין ניתאי". לנתניהו זה לא הפריע. השאלה מה יקרה עם שי אגסי.

ולסיום כותב העיתון הכלכלי, כי "למרות הרקע והניסיון השונים של השניים, הם באים מאותה תפוצה... הבסיס המשותף הזה יאפשר להם לעבוד יחד גם בממשלת אחדות"...

לא רלוונטיים

העבודה משתעשעת: המועמדים לראשות המפלגה נערכים לקרב פוליטי
מפלגת העבודה משחקת ב"נדמה לי". המריבה על ראשות המפלגה, כאילו מדובר במפלגה שפניה לשלטון, מעוררת צחוק וגיחוך במערכת הפוליטית.

השבוע כתבנו בהרחבה (יום ג') על "המושיע" החדש" של העבודה - עמרם מצנע, שאמור לתת את תשובה בתוך חודשיים-שלושה, האם הוא חוזר למפלגת העבודה, או שיחפש בית פוליטי חדש. בינתים ממשיכים בעבודה לבחוש ולבחוש, בדיוק כפי שהם יודעים.

גלריית המועמדים המוזכרים לראשות המפלגה נראית עגומה לחלוטין. אין בה שום בשורות. הסיפור האמיתי קשור לשאלה, האם יכולה העבודה להיות בעתיד רלבנטית. אין כל וודאות שזה עדיין אפשרי.

מהצד נראה כי תזזית פוליטית אחזה לפתע בעבודה. תחיית המתים של ממש. כאילו הבחירות ממש בפתח, כאשר העבודה מתמודדת על ראשות הממשלה. ברק נפגש עם מצנע, פואד גם הוא מקיים איתו פגישה, איתן כבל מזהיר את מצנע לא להתקרב, ברוורמן והרצוג מזכירים שגם הם קיימים, והיו"ר ברק מהתל בכולם. כל זה הוביל להתעוררות רבתי בעבודה.

עד עתה התרגלו בעבודה למסכת הספדים פוליטיים, והנה לפתע סופרים אותם ומדברים על ראשות המפלגה, כעל מצרך מבוקש. מדובר כמובן בתחזית שגויה. כאשר יגיעו לבחירות, יהיה מי שיהיה יו"ר המפלגה, יתברר להם שהישיבה בממשלת נתניהו עם אופוזיציה בדמות קדימה, לא תאפשר להם להציע סדר יום לבחור. מי שירצה לבחור לשרי העבודה בממשלה, יצביע למקור, לליכוד בראשות נתניהו. מי שיחפש אלטרנטיבה יונית יותר, ימצא אותה בקדימה.

האפשרות של העבודה תהיה להציע סדר יום חברתי. אבל הדבר יוכל להעשות רק אם יו"ר ההסתדרות  עופר עיני יחליט לרוץ, או שלי יחימוביץ. רק הם יוכלו להציע סדר יום כזה. היתרון של שניהם הוא, שלא שירתו בממשלת נתניהו.

מבחינה זו יש אותו יתרון למצנע. הוא לא ברוורמן, וגם לא הרצוג. מצנע מגיע משירות אזרחי של 5 שנים בירוחם. אולם בעבודה זוכרים את מנהיגותו הכושלת בראשות המפלגה, ואת אי יכולתו לעמוד בלחצים פוליטיים, עד שהניח את המפתחות, אמר "איני יכול עוד" (נוסח בגין), ועזב.

הסיפור הפוליטי האישי של מצנע, סוקר פעמים רבות בהרחבה, ובכל זאת יש מקום לשוב ולהזכירו, רק כדי לתהות ולהבין, האם הוא ישוב לביצה הפוליטית, או הפיק את הלקחים מכשלונו בעבר.

מודה ועוזב

מצנע מתלבט: בתוך תקופה קצרה יגלה שמפלגת העבודה אינה ירוחם

תשעה חודשים בלבד, כיהן מצנע כיו"ר מפלגת העבודה. זה החל ב-2002, כאשר נבחר לעמוד בראשות המפלגה, והמשיך בתבוסה לאריאל שרון בבחירות. בדרכו לראשות המפלגה, הצליח מצנע לגבור על שועלים פוליטיים ויריבים קשים - בנימין בן אליעזר וחיים רמון. מסע הבחירות הארצי לא התרומם, ומצנע סיים אותו עם 19 מנדטים לעבודה.

מיד לאחר הבחירות, ישב שרון עם מצנע וזימן אותו לממשלת אחדות. במהלך הפגישות אמר לו שרון: "דין נצרים כדין ת"א" (אמירה ממנה נסוג שרון בהמשך), ומצנע הבין, כי הוא לא יכול להיות פרטנר. עקב כך הוביל את מפלגתו לאופוזיציה. מאותו רגע ממש, הפכו חייו למרים.

הח"כים הבכירים שהתרגלו להיות שרים, התקשו להשלים עם מעמדם החדש, ולא הקלו על מצנע. המפלגה המסוכסכת הידועה בחיסול כל יושבי הראש שלה, לא נהגה איתו אחרת. הח"כים לא איפשרו לו להוות אלטרנטיבה מתוך האופוזיציה, והתישוהו במאבקים פנימיים.

מצנע שהגיע מהצבא וכן מעיריית חיפה - מקומות בהם היה מפקד ללא עוררין, התקשה לעכל את המעבר שנכפה אליו. יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, הגיע לבית מפלגת העבודה, כינס עיתונאים והודיע כי הוא מתפטר. הנאום שלו היה קשה ועצוב. הוא סיפר כיצד העבודה פועלת עם מנוע עצמי הרסני ועם יצר התאבדות פוליטי. מצנע הפך להיות ח"כ פשוט, אך לא לאורך זמן.

בנובמבר 2005, קרא בעיתון כי עומדת לקום בירוחם ועדה קרואה. הוא מיהר להגיש את מועמדותו, וכבר למחרת התפטר מהכנסת, ועשה דרכו לעיר הדרומית. במשך חמש שנים היה על הקו חיפה-ירוחם, כשהוא לן שם בדירה קטנה בת שני חדרים. מידי יום ראשון הגיע לירוחם, ביום חמישי חזר לחיפה, וחוזר חלילה.

הציבור החרדי בירוחם לא היה שבע רצון מפעילותו, במיוחד לאחר שעצר שם תוכניות בנייה שהיו מיועדות למגזר החרדי. היטיב אז להגדירו, הרב משה גפני, שציין כי יש "שני מצנע". מצנע אחד של חיפה - ראש עירייה אהוד על הציבור החרדי. ומצנע של ירוחם, כזה שאינו אהוד על החרדים.

כך או כך, מצנע נשאר בירוחם 5 שנים, זכה לתקשורת אוהדת, והעניק למקום שקט ויציבות, לאחר כהונת ראשי העירייה הקודמים. הוא השיג תרומות, גייס תקציבים, עודד משקיעים ועבד קשה. לאחר הבחירות בעיר הדרומית, דאגה התקשורת להראות עד כמה תושבי המקום עוד יתגעגעו אליו, ועד כמה הוא אישית נקשר למקום.

הדברים לא נעלמו מראשי העבודה, ועקב משבר המנהיגות והתרסקות השמאל, נראה לפתע מצנע כ"מושיע" אפשרי. אפילו יריבו המר, בנימין בן אליעזר, שלא הקל עימו בהתמודדות ביניהם בעבר, נפגש עימו ורמז לו שיעמוד הפעם לצידו.

מצנע נמצא עתה בצומת דרכים. הקרירה הפוליטית שלו, השכיחה את העובדה שבצבא נחשב לקצין שמאלני מתלבט, שהחליט לבסוף להתפטר מתפקידו בדרגת אלוף, לאחר שאיבד את האמון בשר הביטחון דאז, אריאל שרון. בסופו של דבר נשאר בצבא, אבל בהמשך כאשר נכנס לפוליטיקה לא הצטרף לשרון לממשלת אחדות, נאלץ להתפטר מראשות העבודה, ועתה הוא נקרא להושיע אותה. מצנע מתלבט.

פוליטיקה מקצועית

אישים מוערכים שהגיעו למערכת הפוליטית יצאו ממנה חבוטים ומרוטים

חזרתו האפשרית של עמרם מצנע לפוליטיקה הארצית, מחדדת את השאלה, מדוע כאשר מגיעים אנשים, שבעברם זכו לכבוד ויוקרה, הם נכשלים ויוצאים חבוטים ומרוטים מהמערכת הפוליטית. דוגמאות לא חסרות.

לאורך השנים יש דוגמאות למכביר של אנשים שזכו לכבוד רב מחוץ לפוליטיקה הן בצבא או בעולם העסקים והאקדמיה, וכאשר נכנסו לעולם הפוליטי, גילו את כל הסחי והמיאוס ויצאו בשן ועין. חלקם כשלו, חלקם נותרו מבולבלים במבחינה מדינית וחברתית, וחלקם הופרשו החוצה שלא בטובתם.

אבישי ברוורמן הוא דוגמא לעניין הזה. מחוץ לפוליטיקה כיהן כנשיא אוניברסיטת בן גוריון וזכה להרבה כבוד. שמו הוזכר בכל מקום כאיש אקדמיה מוצלח ומוערך. בעבר ניסו לשכנעו להצטרף למפלגת המרכז, והוא סירב. מפלגות מהשמאל קראו לו, וגם כן לא הסכים. עד שבא עמיר פרץ, שכנו מהדרום, לאחר שנבחר לראשות העבודה, והוא זה שהצליח לצרפו. ברוורמן עזב את האקדמיה, הגיע לפוליטיקה והוא לא מצליח להותיר שום חותם. ההפך. בצר לו הוא מגלה עד כמה המעבר מהתהילה בחוץ לתוך נבכי הפוליטיקה, הוא מעבר אכזרי ודוחה.

קדם לו הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק. בבחירות 99 הוא הגיע לפוליטיקה כמו מלך. אולם מהר מאד הבין להיכן הגיע, וסיים את הקרירה הפוליטית שלו בתוך זמן קצר, עם מותה הפוליטי של מפלגת המרכז. בעבר היותר רחוק, זה קרה ליגאל ידין - רמטכ"ל נוסף שהקים את מפלגת ד"ש. גם ידין, שכיהן כסגן ראש הממשלה בממשלת בגין, סיים את דרכו הפוליטית כאיש הרבה פחות מוערך ממה שהיה קודם לכן בצבא.

יש להניח שכך יקרה גם בבחירות הקרובות. אנשים נוספים יבקשו לקפוץ מבחוץ, ורק אז יגלו כי הפוליטיקה היא מקצוע. מי שלא למד אותה קודם בסניפי המפלגות, בפרימריז, ובמפגשים פוליטיים, לא יוכל להחזיק מעמד.

במקביל גם התקשורת אשמה (כמו תמיד) בטיפוח מועמדים, הכל לפי הצורך ובהתאם למצב. אם על הפרק עולים נושאי דתיים-חילוניים וגלי ההסתה נושבים, כפי שקורה בימים אלו, מיד מעלים את שמו של יאיר לפיד כמועמד אפשרי "שיעצור אותם". אם מדברים על האיום האיראני, מועלה שמו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. באם הנושא החברתי על הפרק, מיד רצים לעופר עיני ומציגים אותו כמועמד.

התקשורת מלווה את כל זה עם סקרים, ונוטעת תקווה ואשליה בקרב אותם אנשים, שיש להם סיכוי להצליח פוליטית. אישים אלו מתפתים ונכנסים, ואז מגלים את האמת המרה והכואבת.

עוד דוגמאות. אפי איתם הגיע מהצבא, וכמוהו עמי איילון. הראשון היה קצין מוערך, והשני מפקד חיל הים וראש השב"כ. הם לא החזיקו מעמד ועזבו את הפוליטיקה כשהם מרוטי נוצות. איתם ספג רק ביזיונות מהמפד"ל, ואיילון ברח כל עוד רוחו בו ממפלגת העבודה.

"פוליטיקה היא מקצוע", חוזרים ואומרים כל אותם שנמצאים בפנים. כל עוד שזה יהיה כך, יאלץ הציבור להשאר עם הפוליטיקאים המוכרים, אף שכל מערכת בחירות תביא עימה מועמדים שיגיעו כנוצצים ועד מהרה יפרשו חבוטים.

 שינוי אסטרטגי

שרים בליכוד דוחפים את המפלגות החרדיות לשותפות עם קדימה

למצעד עשיית הכותרות על גבי הציבור החרדי, הצטרפו השבוע עוד שרים מהליכוד. הראשון היה גדעון סער, שכבר נוהג כך דרך קבע. אחריו הגיעו גלעד ארדן ולימור לבנת, שהתנגדו בישיבת הממשלה לחוק הבטחת ההכנסה, והביעו את החשש כי תמיכה שכזו, תפגע ציבורית בליכוד, כאשר חילוניים רבים לא יצביעו עבורם.

ההצבעה בממשלה גילתה כי הליכוד שבעבר תמך בכל עניין הקשור לציבור החרדי, פוזל הצידה, בודק את הלך הרוח הציבורי, ועל פי זה מצביע. זהו השיקול היחיד שמנחה אותו. עשיית כותרות וקצירת הישגים בטווח הקצר, ולא פעילות אסטרטגית לטווח ארוך.

הרב משה גפני הזהיר ומזהיר זה זמן רב, כי השותפות של החרדים עם ממשלות הליכוד מהוה בעיה קשה. הליכוד לא יודע לשלוט, מסתבך, בודק כל רגע מה התקשורת כותבת, וזו מצידה נוהגת לחבוט בו על כל צעד ושעל. "אם היינו עם קדימה או בממשלות אחרות בלי הליכוד, לא היו נוהגים כלפינו בצורה כזו - לא השותפים ולא התקשורת", אומר הרב גפני, ומניח את האצבע בדיוק על הבעיה.

יו"ר האופוזיציה ציפי לבני מכירה היטב את התיזה הזו, והגם שהיא מתקשה להסכים עימה בפומבי, היא יודעת, שקדימה לא תהיה שונה בהתנהגותה כלפי המפלגות החרדיות, באם הם ישתפו פעולה איתה.

לבני שהיתה קרובה להקמת ממשלה בראשותה, עדיין תוהה מדוע זה לא קרה. האם בגלל התקציב אותו סירבה להעביר לפי בקשת ש"ס, או בגלל שסירבה להתחייב לאי חלוקת ירושלים. בסביבתה מקפידים לומר, כי אלי ישי הגיע למשא ומתן ההוא, עם סדר יום משלו, ועם הבטחה בכיס מנתניהו, לקבל יותר בממשלת הליכוד. בפועל ישי רק סופג עוד ועוד מהלומות פוליטיות מנתניהו (בהמשך).

מבחינה עובדתית, אם המפלגות החרדיות ינטשו את הליכוד, לאור התנהגות שריה הן בעניין אבטחת ההכנסה והן בעניין חוק הגיור, תחזור קדימה להנהגת המדינה, ותעניק למפלגות החרדיות כל שיבקשו. היתרון יהיה, שהתקשורת תשב בשקט וגל ההסתה יפחת וירד.

יש הטוענים כי אם אכן המפלגות החרדיות ילכו עם קדימה, הדבר ישבור את השויון הפוליטי הקיים, וקדימה תקים ממשלה יציבה לאורך זמן. מי שמקדמים את הרעיון הם אותם שרי הליכוד, סער, ארדן, לבנת ודומיהם, הפועלים נגד עצמם. הליכת המפלגות החרדיות עם קדימה תיצור מהפך, בדיוק כפי שארע ב-77, כאשר נשברה הברית ההיסטורית בין המפד"ל לעבודה. המהפך הפעם יתבצע באופן הפוך, כאשר המפלגות החרדיות עשויות להעדיף את קדימה, רק כדי לפרק את ההסתה, ולקדם את העניינים החשובים לאינטרסים של הציבור החרדי.

במערכת הפוליטית יודעים לומר כי הקמת קדימה לא הצליחה לשבור את השוויון הפוליטי. אולם החלטה של המפלגות החרדיות [בהסכמת ובהכוונת גדולי ישראל, כמובן] ללכת בעתיד עם קדימה לשותפות קואליציוניות, תעשה זאת. הפוליטיקאים (הקטנים) של הליכוד, הם שמובילים את המהלך הזה, ברדיפה אחר כותרות תקשורתיות רגעיות בטווח הקצר. אולם בטווח הרחוק הם דוחפים את החרדים לידי קדימה, בדיוק כפי שהשמאל עשה לאורך שנים, כאשר דחף את המפלגות החרדיות ימינה.

הפניית גב

נתניהו-ישי: סוף הידידות הפוליטית וקץ שיתוף הפעולה האסטרטגי

עם תחילת הקדנציה הנוכחית, נראה היה כי יו"ר ש"ס אלי ישי וראה"מ נתניהו, יצעדו יד ביד לכל אורך ארבע וחצי שנות כהונתה העתידית של הממשלה. שנתיים חלפו ואין כל ודאות שהשניים ישתפו פעולה הלאה.

ישי ששמר על כוחה של ש"ס עם 11 מנדטים, וחזר למשרד הפנים, היה בטוח שנתניהו יהיה מחויב לו אישית. הוא הרי זה שהביא לו את ראשות הממשלה, כאשר סירב ללבני ולא הצטרף לממשלה עימה, מיד לאחר שניצחה ומונתה לראשות קדימה במקומו של אולמרט. האינטרס של ישי היה להביא לבחירת נתניהו ולקבל ממנו תמורה הולמת.

אולם מאז חל ערעור ביחסי ישי-נתניהו. הבעיות החלו עם קמפיין העובדים הזרים. התקשורת (שוב פעם היא) ציירה את ישי כגזען ורודף זרים. נתניהו שרגיש מאד למה שכותבים ומה שמדווחים, לקח צעד לאחור מישי. הדבר החריף עוד יותר לאחר ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית בישראל, ג'ו ביידן, ופרשת משבר הבנייה.

היה זה כאשר בעיצומו של הביקור, נפרסו ופורסמו תוכניות בנייה בירושלים. הדבר הביך מאד את נתניהו וגרר משבר חריף עם ארה"ב. האחריות נפלה על אלי ישי, מתוקף אחריות מיניסטריאלית של משרד הפנים על ועדות הבנייה המחוזיות. לא עזרו לישי כל הסבריו, כי מדובר בהליך פרוצדוראלי, שבמקרה נפל על ביקור ביידן.

השיא הגיעה בשריפה הגדולה בכרמל. נתניהו נראה כמי שמתנער פומבית מישי. לא היה לו נוח לעמוד בקרבתו, בשעה שכלי התקשורת דאגו להצביע (שלא בצדק - כמובן) על שר הפנים כאשם. נתניהו "שכח" להודות לו, וגם אחרי שתיקן את דבריו בישיבת הממשלה כעבור שבוע, זה כבר היה מאוחר. הנזק התדמיתי כבר נעשה, ועימו הפרשנות על הנתק בין ראש הממשלה לשר הפנים.

ראה"מ המשיך והשפיל את ישי, כאשר צידד בליברמן בסוגיית חוק הגיור הצבאי בשבוע שעבר בכנסת. בעבר לא היה מעז לזלזל כך ביו"ר ש"ס, אבל הוא מזהה שישי חבוט ופצוע פוליטית, ולכן מכה בו ללא חשש.

שר הפנים כועס על נתניהו, אך לפי שעה אין לו כוונה לפרק את הקואליציה. החזיתות של אלי ישי רבות מידי. בבית קורא נגדו תיגר, שר השיכון אריאל אטיאס, ומתפלא מדוע ש"ס הפכה להיות מפלגה חרדית מידי. בקואליציה נמצא ישי בחזית מול ליברמן, וגם צילו של אריה דרעי מרחף עם האיום להקים מפלגה ספרדית נוספת.

בתקופה הקרובה מתכנן ישי להחריף את מאבקו בנתניהו ולנקום פוליטית את עלבונו. הדבר יעשה באמצעות הצבעות אנטי קואליציוניות, והעלאת נושאים חברתיים ודתיים שיביכו את נתניהו, בשיתוף פעולה עם האופוזיציה.

בפעם הבאה, אם תהיה סיטואציה בה ישי יצטרך לבחור בין נתניהו ללבני, הוא כבר לא ילך כסומא בארובה לכיוונו של נתניהו. כל האופציות נפתחו מחדש.

מתווך על

האיש החזק בהסתדרות והמושך בחוטים הפוליטיים בדרכו החוצה

שמו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני, עולה תדיר כאשר מדברים על מצבה העגום של מפלגת העבודה. עיני מצהיר שוב ושוב, כי הוא לא מועמד לראשות המפלגה ואינו רוצה להכנס לחיים הפוליטיים, אולם מאחורי הקלעים הוא האיש החזק במפלגה (יחד עם פואד). לרשותו עומדים גייסות רבים וברצותו הוא יכול לקדם מועמד מעלה או להורידו מטה.

גם לסוגיית שביתת הפרקליטים, נכנס עיני בסערה ותיווך בין הצדדים. כל זה הביא אותו למעמדו הרם כאחד האנשים המשפיעים במשק ובפוליטיקה הארצית. והנה דוקא עתה, כאשר הוא נמצא בפיסגה, הוא צפוי להודיע על פרישתו כבר בשבועות הקרובים. כך דיווח השבוע אחד העיתונים הכלכליים. על פי הדיווח, קיבל עיני מספר הצעות לתפקידי מפתח במגזר העסקי, אך טרם קיבל החלטה סופית באשר לפרישה.

במהלך חמש שנות כהונתו, הספיק עיני להוכיח כישורים רבים בתיווך בין ההסתדרות לאוצר ובדאגה לעובדים. במסגרת זו ביסס את מעמדו במפה הפוליטית בשנים האחרונות הן בקרב העובדים והן במסדרונות הכנסת ובממשלה.

את פריצתו קדימה הוא חב לעמיר פרץ - המזכ"ל הקודם של ההסתדרות. פרץ הוא שהביא אותו לתפקידו, ב-99, כאשר מינה אותו תחילה ליושב ראש הסתדרות עובדי המדינה. בהמשך מונה ליושב ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות. בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה והתפטרותו מתפקידו כיו"ר ההסתדרות, סללה את דרכו של עיני כמחליפו.

הצלחותיו של עיני כ"מתווך על", לא נעלמו מראשי המשק הישראלי ומבעלי החברות הגדולות. בשנים האחרונות לוטשים ראשי המשק עין לכיוונם של בכירי הפוליטיקאים. כל מי שרק ממצמץ מעט, מקבל הצעה לתפקיד בכיר בחברות שלהם. כך עשו עם דני נווה, חיים רמון, חגי מירום, אלי גולדשמיט, אברהם בורג ואחרים. מדובר ברשימה של פוליטיקאים, שנראה היה כי יגיעו רחוק במפלגותיהם, ולמרות כך קטעו את הקרירה הפוליטית לטובת עסקים, ויצאו "לעשות לביתם".

גם עיני הכריז כאמור פעמים רבות, כי הוא לא ילך לפוליטיקה הארצית. זאת למרות, שאם רק היה רוצה, יכול היה להגיע עד ראשות מפלגת העבודה. עיני מסתבר התכוון לכך באמת, ועל פי הדיווח פניו החוצה לכיוון העסקים במגזר הפרטי.

עם זאת יש הטוענים כי עיני חושש להתמודד מחדש על תפקידו כיו"ר ההסתדרות. מולו מתגבשת קבוצה חזקה מאד בראשות חיים כץ. מדובר בסיעת עוז. כץ, העושה עבודה טובה בכנסת, עשוי לשנות כיוון וללכת להסתדרות, או לתמוך במישהו אחר ממועמדיו לתפקיד. לפי אותם גורמים, עיני לא רוצה להתמודד ולהסתכן בהפסד, ולכן הוא נושא עינו למיגזר הפרטי, כדי להגיע מעמדת על, ולא לאחר הפסד.

לעבודה אין יורש טבעי לעיני. איש מהח"כים לא ימהר להתמודד על התפקיד. יתכן שזה יהיה מישהו מהדרג הנמוך יותר, שכרגע לא מוכר לציבור. עיני עצמו מסר בתגובה: "אין שום החלטה שלי לעזוב. במידה ותהיה אעשה זאת בצורה מסודרת ועל פי הכללים".

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

נאיביות מוחלטת -  כמה תמימות יש בו, ב"מושיע" של העבודה - עמרם מצנע. השבוע עמד בראש משלחת של ארגון יוזמת ז'נווה במפגש במוקטעה עם אבו מאזן ובכירי הרשות הפלשתינית. ביציאה מהפגישה המתוקשרת (אנשי יוזמת ז'נווה יודעים לעשות תקשורת, טוב יותר מכל גוף אחר במדינה), אמר מצנע, כי השתכנע שיש פרטנר בצד השני. לאחר מכן תקף את ממשלת נתניהו ואותת על כוונותיו הפוליטיות. היו שנזכרו בג'ימי קרטר - נשיא ארה"ב לשעבר, שגם הוא מגלה אותה נאיביות שלומיאלית.  פעם נפגש קרטר אם הנשיא אסאד, ולאחר מכן סיפר לעוזריו, כי נשיא סוריה באמת רוצה שלום. "איך אתה יודע" - שאלו אותו יועציו. קרטר השיב: "מה זאת אומרת? הוא בעצמו אמר לי"! גם אבו מאזן אמר למצנע...

מחשש להדלפות - ההדלפות מחקירות המשטרה הפכו למכת מדינה. אין כמעט חקירה שלא יוצאת ממנה הדלפה לתקשורת. מי המדליף - תוהים כולם. במשטרה מתעקשים לומר שההדלפות לא מגיעות מהם, אלא מהנחקרים ומהאנשים מטעמם, כדי לפגוע בחקירה. השבוע התברר שגם השר לביטחון פנים חושש מהדלפות, והוא דוקא כן יודע מי המדליפים. היה זה כאשר זימן את סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה כדי להודיע להם, כי החליט לבחור ביוחנן דנינו למפכ"ל המשטרה. לאחר מכן תיכנן להודיע על כך במסיבת עיתונאים עם כתבי המשטרה. הבחירה נשמרה בסוד, ומחשש להדלפות, נדרשו הניצבים להפקיד את הטלפונים הניידים שלהם בכניסה לחדר הישיבות. נאמר להם, כי יקבלו חזרה את הטלפונים, רק כאשר יסיים אהרונוביץ את מסיבת העיתונאים עם כתבי המשטרה. הניצבים שביקשו חזרה את הטלפונים, התבקשו איפוא להמתין עד תום מסיבת העיתונאים. "זו חוצפה ממדרגה ראשונה, והתנהגות לא מכובדת" טענו הניצבים. אהרונוביץ לא התרשם מהטענות. הוא כנראה יודע מי המדליפים הסדרתיים. לא פלא שהם כועסים...

הנשיא הראשון - שוב זה קורה לנתניהו. אחרי שסיפר פעם כיצד ראה את "הכלניות" הבריטיות בתקופת המנדט, והתברר שכלל לא נולד, ולאחר שסיפר על הנסיעה בג'יפ המשותף שלו עם אריאל שרון באחת המלחמות, החליק השבוע עם "הנשיא הראשון" של מדינת ישראל. היה זה כאשר השתתף בחנוכת הצריף החדש המשופץ של נשיא המדינה השני יצחק בן צבי. בנאומו אמר נתניהו, כי הוא גאה לחנוך את צריפו של נשיא המדינה הראשון. לא ברור מה גרם לו להתפאר בכך, שבן צבי היה הנשיא הראשון, בעוד שהראשון היה דווקא חיים ויצמן. בנו של ההסטוריון שכח את ההסטוריה.

הכריש מת - רק בשבוע שעבר נכתב כאן על הדמיון המצרי של מושל סיני, שהאשים את המוסד הישראלי בגידול כרישים למטרות תקיפה, כדי לחבל בתיירות לסיני. השבוע שבה הרגיעה לשרור בסיני, לאחר שפורסם כי תייר קפץ למים, נחת על הכריש והרגו. על פי הדיווח, התייר היה שיכור וקפץ בטעות על ראשו של הכריש. התייר נותר חי ויצא ללא פגע. אבל סאגת הכריש לא מסתיימת. קריקטורה שפורסמה בעיתון "אל ערביה", מראה את הכריש בים ולידו סירה בה יושב איש תקשורת, המושיט לעברו מיקרופון עם שאלה: האם נכונות השמועות שאתה משתף פעולה עם המוסד. הכריש עונה: "אני אמנם מרושע ואכזרי, אבל אני לא משתף פעולה עם האנשים האלה"... בשבוע הבא המשך סיפורי הכריש.