ל. מאיר חגיגת הבורות כאשר עובדי התחזוקה ממנים עצמם כפורום מייעץ להחלטות הממשלה משרד ראה"מ, יום שלישי בערב, לאחר שעות העבודה. האורות כבו זה מכבר, להוציא מנורת הנאון בחדר שבקצה המסדרון. שם, נערך בשעה זו דיון חירום בנושא בוער העומד על הפרק.
"צריך להפציץ מהאויר! לא להשאיר אבן על אבן!" - מביע אחד הנוכחים דעה נחרצת, בקול אשר מבטא רוסי ניכר בו בבירור. "זה לא יעזור! רק כוחות שריון יוכלו להכריע את המערכה! פשוט לכבוש את השטח!" - נשמעת דעה מנגד, במבטא גרוני בולט. "ואני חושב, שתגובה צבאית תהיה טעות מוחלטת!" - טוען משתתף נוסף, בעל קול בס עמוק.
שעה ארוכה נמשך הדיון, כאשר קולותיהם הרמים של הנוכחים מהדהדים בכל הקומה. ניכר היה כי הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השוה, אולם לבסוף הגיע הויכוח לקיצו כאשר צחי, איש המזגנים, סיים את עבודתו והחל אוסף את כלי עבודתו. "רק שתדע, שאני עדיין חושב אחרת!" - סיכם יורי, עובד הנקיון, את דבריו - בעודו מעביר ניגוב אחרון על הרצפה המבריקה, ואילו שאול, איש האבטחה, לא אמר מאומה כאשר נעל את הדלת בצאתם מהבנין.
* * *
חברה דמוקרטית, מעצם טבעה, מציבה לפתחו של הבוּר המצוי החלטות הרות גורל. היא מצפה ממנו לבחון את משנתו הכלכלית של מועמד פלוני, את האג'נדה הבטחונית של מועמד אלמוני ואת מדיניות החוץ של מפלגה זו או אחרת, ולגבש לעצמו דעה פוליטית בעלת משמעות מכרעת על נושאים העומדים ברומו של עולם, ואשר בהם אין לו שמץ של הבנה. אולם עדיין, במרבית המקרים, זה נסבל. זה נסבל, משום שיורי, צחי או שאול - אינם אמונים על קבלת החלטות משמעותיות באמת. בסופו של יום, בעמדות המפתח, בצמתי ההשפעה - יימצאו במרבית המקרים אנשים שיודעים במידה מסוימת מה הם עושים שם, כמובן, בכפוף לערימת נגיעות המוכתבת על פי שיקולים פוליטיים צרים מחוייבי המציאות הישראלית, אולם זה כבר נושא למאמר בפני עצמו.
מלבד זאת, סביב כל מוקד השפעה ומרכז כוח - נמצאת סוללת יועצים מדופלמת עליה נמנים טובי המומחים, אשר עומדת היכון בכדי לספק לבעל הדעה ניתוח מקצועי ומדויק של תמונת המצב. כל החלטה שהיא, ללא יוצאת מן הכלל - לא תתקבל מבלי שיקדם לה דיון מעמיק, במהלכו תתקבל אינפורמציה איכותית ומדויקת, ואף חוות דעת מקצועית וברת סמכא.
לכן, כל עוד יורי ממשיך לשטוף את הרצפה, צחי ממשיך לתקן מזגנים, ושאול פותח את הדלתות בבוקר ונועל אותן עם ערב - אנחנו יכולים איכשהו לישון בשקט. אולם ביום בו תתפוס השלישיה הזו את השליטה על מוקדי הכוח ומרכזי ההשפעה - או אז יהיה עלינו לדאוג, ובגדול. * * *
וזה בדיוק מה שקורה, כאן ועכשיו.
לא. במשרד ראש הממשלה לא השתנו הנהלים, וכך גם לא במשרד החוץ או במטכ"ל. אולם ישנו תחום אחד, בו כל בוּר ממוצע יכול להביע דעה, ולפעול כמיטב הבנתו מבלי כל מערך של ביקורת. מבלי יועצים, מבלי חוות דעת, ואפילו מבלי אינפורמציה מספקת.
כאשר נוגעים הדברים לתורת ישראל, לפתע אנו נחשפים לדעתו הרחבה של כל פוליטיקאי מתחיל, או מושך בעט מזדמן. לפתע כל בור ועם הארץ, מדאורייתא ומדרבנן, לכתחילה ובדיעבד - הינו בעל דעה מדופלם. כל אחד מהם יודע לצטט את דברי הרמב"ם כאן, ואת דברי המשנה שם. כל אחד מהם מתיימר לדבר בשם התורה, ולהתאים אותה לצרכיו הפוליטיים - כאילו אין דין ואין דיין.
גם בדורות עברו נאלצנו להתמודד עם פוקרים כאלו ואחרים. מאז ומעולם היו שביקשו להשחית את כרם בית ישראל. אולם מעולם לא היה מי שהתיימר לעשות זאת בשם התורה עצמה! הכל ידעו כי בכל הנוגע לתורה - היהדות הנאמנה היא ברת הסמכא היחידה! אולם בדורנו, נפל דבר.
כאשר עומד לו זה אשר לא קרא ולא שנה מימיו, ומנסה ללמדנו מהי דרך התורה - זה מגוחך. כאשר עומד אלמוני, אשר שנה ופירש, ומנסה לסלול דרך העומדת בסתירה לדרך אשר הורו לנו רבותינו מדורי דורות - זה מקומם. אולם כאשר אותם בורים שאינם מבינים את בורותם, תופסים עמדות מפתח - זה הזמן לדאוג. ובגדול.
המציאות הסוריאליסטית הזו, חוזרת ונשנית שוב ושוב. בין אם מדובר בנושא הגיור, בין אם בתכנית הליב"ה, בין אם בגיוסם של בני הישיבות לצבא - ובין אם בניסיון גיוסם של טובי המוחות מבית המדרש אל הבלי עולם המעשה. הבוֹרוּת הולכת וכובשת חלקה אחר חלקה, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. איש אפילו אינו ממצמץ. אילו זה לא היה עצוב, זה היה מגוחך.
בנסיבות אלו, יכולתנו להשפיע מתגמדת. גלי ההסתה מציפים אותנו, בעודם מתבססים על אותה בורות מבישה. שלוחינו עושים אמנם עבודת קודש, אולם במקביל, עלינו לפחות לחזק את עצמנו: רק גדולי התורה, המומחים האמיתיים אשר הקדישו את כל חייהם לחקר רצונו של מקום, ואשר דעתם דעת תורה ומשנתם התורנית סדורה בפיהם באר היטב - הם אשר יוכלו לייצג נאמנה את התורה, את ההלכה, ואת כל הקדוש והיקר!
מ. שוטלנד
"אנו נחייה אותן" כאשר שיגרת חייה של משפחה יהודית הופכת לתופעה מוזרה בעיני המקלסים חיי כלב, תרתי משמע אחד הדברים המאוסים ביותר, בדו-שיח של חרשים שבינינו לבין החילוניים, הוא ההתמודדות מול הוזלת הערכים. הללו מודדים כל נושא מרומם, בקנה מידה פחות ומזולזל, המשקף את חייהם הסתמיים חסרי המשמעות. בקביעה זו, אין אנו מתכוונים לחטוא בחטא ההכללה. אין לנו צורך למעט בתופעות חיוביות הקיימות אצלם לעיתים, אם גם למעמיק בכך ברור, שרובן של תופעות אלו במידה שהן קיימות, נשאבות משורשים יהודיים שעדיין מקוננים בקרבם. עם זאת, המבט הכללי בנושאי החיכוך הדתי-חילוני, כפי שהוא מובע בדברים הנשמעים בציבוריות ובתקשורת הישראלית, הוא נקלה ומבזה ומתוך כך גם מבוזה.
כמי שמנסה להתמודד עם הדברים מידי שבוע במישור הפובליציסטי, מעבר לטיעונים העולים במוחנו, תדיר מקוננת בנו הרגשת צער ודאבון לב, על המעטפת הפוגענית הכללית, המקיפה את דברי ההתקלסות בציבור בני התורה ובערכים הקיימים בבסיס הקיום היהודי.
במה דברים אמורים:
בתוך עמנו אנו יושבים. תודה לבוי"ת, כל חיינו זוכים אנו לשרות בקרב משפחות שומרי תו"מ, על שמחותיהם וצערם ח"ו, בתוך ההתמודדות היומיומית האפורה וחסרת האטרקציות, שלטובת תיאור הדברים נאמנה, הפעם נפרוט אותה לפרוטות: כמה פעמים בלילה קמים אנו לטפל בילד זה או אחר? האם כל כך פשוט לשלח אותו עם בוקר ללימודים, מצויד בביגוד ובאוכל כהלכה ובעיקר שמח, טוב לב ומלא סיפוק ממה שמשפחתו מעניקה לו? איזה קשיים מסתתרים מאחרי הארת הפנים הזו, פרי מאמציהן של האמהות המסורות, בתוך לחצי הפרנסה וקשיי הקיום האחרים?
כל זה כל כך מובן מאליו, באופן שניתן לתארו במשפט אחד, אותו שמענו בשם הגאון רבי נחום פרצוביץ זצוק"ל - שפעם התבטא באזני אברך, שתיאר לו את קשייו עם מחלה של אחד מילדיו וסיכם במילים "צער גידול בנים" - לא "צער גידול בנים" הוא זה אלא "גידול בנים!" - "צער גידול בנים" ח"ו, הוא בקשיים בחינוך!...
והנה, משפך דברי הקטגוריה הנשמעים השכם והערב מקרב השונאים, עולה ומבצבץ לו רקע משותף, שכל כולו מכוון לבזות ולהשפיל, דווקא את הערך הבסיסי הזה, הטהור והקדוש, בעדינותו המאפיינת יותר מכל את שורשי הקיום היהודי. בעיניהם, אין שום מעלה סגולית בקיומה ושגרת חייה של משפחה, המתנהלת כפי רצון הבוי"ת לקיום המין האנושי. תחת זאת, הללו מפארים ומשבחים חיי כלב תרתי משמע, כשאנו עוד צריכים להשיב להם דברים, תחת מושגיהם המעוותים.
זוהי נקודת החיכוך האמיתית, שעלינו להפנים אותה ולהתחזק בבתינו פנימה, נוכח התקפתם הבזויה על בתינו וילדינו, שלמעשה נותרו כשמורת טבע נורמטיבית יחידה בכל העולם כולו. למעשה, מאבק זה ממוחזר מימים ימימה, ומבואר לפרטיו בגזירותיו של פרעה תחת הכותרת "פן ירבה". בדברי בעל ההגדה "וירעו אותנו המצרים" - כמו שפרשו המפרשים, "עשו אותנו כביכול רעים" - מצויים כבר כל דברי הפלסתר (והפלסנר), על כוונות הדופי השונות והמשונות, שפרעה ועמו הטילו, בהתרבותם של בני ישראל.
דברי המדרשים סביב מאבק פרעה עם המיילדות, הינם מקור עוז ותעצומות בלתי נדלה, לכל האבות והאמהות המסורים, העומדים בחזית המאבק הנבזי הננקט מולם בימים אלו. מכל אלה, בחרנו במאמר אחד, המייצג באופן החריף ביותר, את ההבדל, בין עולם המושגים העכומ"י השורר גם בימינו אלה, לבין הטוהר והקדושה של בני אאע"ה המתענים בסבלותם תחת יד מצרים. וכך אמרו שפרה ופועה:
אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים. ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילן, אלא להרוג אותן? אנו נחייה אותן (מדרש רבה שמות פרשה א פסקה טו).
זוהי ההכרזה האולטימטיבית שיש לנו לומר גם בימים אלו - לא רק למען האינטרס הקהילתי המצומצם שלנו - אלא כמקיימים את כל העולם כולו. ש. לייזרוביץ ממש כמו פעם על הנסיונות להבין את הכוונות הטובות של פיתוח הכלכלה המצרית
תהליך ירידתם של בני ישראל אלי ארץ מצרים, המתחיל בשבוע זה בו קוראים פרשת שמות, מהווה דוגמה שעוברת לדורות, כיצד ניתן להתמודד אל מול גלים של ריחוק, ובעיקר הסתה ושיעבוד רוחני.
גם שם, כמו בעוד דורות רבים שאחרי כן, בתוככי התרבות המצרית המפוארת של אותם ימים, היו שהצליחו לא להיסחף, היו שהצליחו להבין שרק על ידי עמידה על העקרונות, יש סיכוי להישאר בני חורין. היו אלה בני שבט לוי, שלא השתעבדו, במשך כל השנים.
אבל היו גם אחרים, כאלה שהבינו "טוב" יותר, שהבינו ש"לא פשוט לומר כל מה שחושבים" ובכלל, "כדאי לשתף פעולה עם המצרים, סוף סוף הם אדוני הארץ, הם האנשים ששולטים על התקציב, ועל המשרות, אז למה להרגיז?" למה באמת?
היה להם טיעון נוסף, שהרי עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד לישיבות שהקים יהודה בגושן וללומדים שהיו שם. המצרים, כך טענו הללו, לא ממש התנגדו להן לישיבות. הם אפילו מוכנים לממן כמה עילויים שצריך, אבל גם פרעה הראשון לא חשב שיוולדו כל כך הרבה יהודים, וכולם ישבו ללמוד!!! אז אולי צריך למצוא פתרון? הם, העסקנים שהסתובבו שם אצל המצרים, טענו, שנציגיו של פרעה הגיעו בסך הכל עם הצעה כה פשוטה. בואו! הצטרפו לתנופה הכלכלית שלנו! מה הם ביקשו? להציע פרנסה טובה ליהודים! ומה ההתנגדות הזו?
ההצעה היתה די קוסמת, המצרים רצו להתחיל בפיתוח כלכלי של אזורים גדולים, והציעו ליזמים יהודים שותפות בחברות בניה, ולהמונים סבסוד לימודים בבתי ספר ללימוד מזורז של מקצועות הבניה (המקנה תעודת פרנסה בכבוד ממשלתית). "בואו" קראו לוחות המודעות במצרים, "עשו איתנו בחומר, בלבנים!" שותפויות נרקמו, תוכניות נרקחו, סוף סוף אור חדש לממפיס, הבירה המצרית עומד להאיר.
רק שנים אחר כך, יכלו היזמים והעובדים, להבין את גודל האסון שהמיטו על ראשם, והפך אותם לעבדים, השקועים בתוככי טומאת מצרים.
***
בכל יום, מזכיר כל יהודי בתפילתו, את התהילה לק-ל ה"עושה" לנו ניסים ונקמה בפרעה. וכבר עמדו על כך גדולי הדורות, מהו "עושה?" לנו, והלא פרעה זה מכבר שחל"ח, ומהו לשון ההווה שבתפילה?
"פרעה", כך פירשו, אינו רק הדמות חובשת כתר מלכות מצרים, פרעה הוא זה הפנימי של כל אדם, והוא זה שבכל דור ודור. סמל ודוגמא, לתחכום אופייני, קרירות מצויה, וניסיון להדיח את האדם ואת העם מהדרך, הנמשכת מזה דורות.
באופן זה היה מפרש מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין את הפסוק, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויטמנהו בחול": אחרי שראה משה מה שהמצריים עושים ליהודים, עמד על הווייתה של התרבות המצרית, שאינה אלא קיפוח ועריצות "ויפן כה וכה" - פנה על ימין ועל שמאל, אל כל המפלגות ובעלי עמדות וביקש אצלם עזרה "וירא כי אין איש" - אין אף אחד שיעמוד לימין החלש. אז ידע כי הפתרון הוא אחד: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול" - היכה את המצרי שבלב ושלח גט כריתות לתרבות המצרית שכולה חול.
עצם הניסיון "לדון" בטיעונים שלהם, לנסות ולהבין את כוונותיהם הטובות של מצרים די בכל דור ודור, נועד לכשלון, שלנו. גרוע מכך, זה דבר המוביל להיסחפות אחרי דרכיהם ודעותיהם של אנשים שלא טעמו מימיהם טעם של רוחניות צרופה.
תמיד הם ינסו "לדאוג" לנו, לעזור, להבין כמה חשוב שיהיה לנו טוב. אבל בכל זאת אנחנו לא ממש בסדר. היו שנים בהן כל יהודי חרדי זכה לקריאה "לך לצבא", היום זה כבר לא רלוונטי, אבל הטיעונים לא חלפו. "מה עם מעגל העבודה" הם שואלים, וממש דואגים לנו. ומי שחושב שהיכנעות כל שהיא תביא להנחות, טועה. שכן תמיד, אבל תמיד, נאלץ להיאבק, כי זהו תפקידם של מצרים, וממש לא משנה מהי אזרחותם או דתם של המצרים הנוכחיים.
על הפסוק "ויך את המצרי" אומרים חז"ל: "במה הרגו ר' אביתר אמר הכהו באגרוף ויש אומרים מגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו רבנן אמרי הזכיר עליו את השם והרגו".
וכך יש שביארו: הדעות חלוקות במה נתגבר על אותם ששונאים אותנו, על ה"מצרי" התורן. יש שסוברים כי בכוח האגרוף מכה כנגד מכה! הוי אומר, הסברה תוקפנית! מלחמה בכליהם, להשיב להם מנה אחת אפים!
ויש הסוברים כי נתגבר עליהם ביצירה ובבניין בחרושת המעשה ובכשרון העבודה! אלו, מנסים להוכיח בק"נ טעמים, שהחרדים כן באמת תורמים לחברה, עושים, יוצרים ופועלים, בתקווה שהדברים הללו ישכנעו את המסיתים (רמז: זה לא משכנע אותם!).
אך האמת היא, שכל אלו לא יועילו בלא האמונה והביטחון, וללא ביצור וחיזוק חומות התורה והיהדות, כי גם ה"אגרוף" וגם "המגרפה" זקוקים לשם המפורש.
הרב ישעיהו ויין שליט"א
מילה ומשמעותה רק דבר אחד חסר לו, לגנב, להשלמת מלאכתו: "רוח הקודש"... באחד מבתי הכנסת בעיירותיה של אירופה, כיהן שמש נאמן שמסר נפשו על ניקיון וטיפוח בית הכנסת. בשעה שכל תושבי העיירה נמו את שנתם, היה השמש משכים קום, נכנס לבית הכנסת הריק, אוסף את הספרים שנותרו על השולחנות מלימוד יום האתמול, מסדרם במקומותיהם ומחלק במקומם סידורים לבאי תפילת שחרית. כך נהג במשך שנים רבות, יום אחר יום בחורף ובקיץ, בסתיו ובאביב.
יום אחד השכים השמש כדרכו לפנות בוקר, ומיהר לבית הכנסת להתחיל במלאכתו. לפתע הבחין בגנב העיירה הנכנס בחשאי לבית הכנסת. השמש מיהר לתפוס עמדה בלתי נראית מתחת אחד הספסלים, משם, כך קיווה, יוכל לעקוב אחר מעשיו של הגנב, לתפוס אותו "על חם" ולהביאו לתחנת המשטרה הקרובה. תקוותו היתה, כי אחת ולתמיד ייפטרו בני העיירה ממעשיו הנבזיים והשפלים של אותו גנב.
והנה, הוא רואה את הגנב ניגש לארון הקודש, מנשק את הפרוכת ופורץ בבכי. השמש ההמום היה מופתע לחלוטין. מה לגנב עלוב ולבכי קורע לב מול ארון הקודש. מחשבות של חרטה על "חשד בכשרים" החלו להסתובב בראשו. מי יודע, הוסיף להרהר, שמא מדובר באחד מל"ו צדיקים של הדור. 'לשווא חשדנו בו כל בני העיירה בגניבה'. הוא היטה את אזנו והאזין בדריכות לקול הבוקע ממעמקי ליבו השבור של הגנב, וכך זה נשמע: "ריבונו של עולם, אנא ממך, אני מבקש שתתן לי רוח הקודש, את זה אבקש ותו לא". כאן כבר לא היה לשמש ספק. ברי היה לו כי מחשבותיו והתגלית המפעימה המתלווה אליהן בדקות האחרונות נכונות לחלוטין.
הוא יצא ממחבואו ואץ לעבר הגנב. התנפל לרגליו וזעק מעומק ליבו: "ר' יהודי, עתה כבר ברור לי הכל. הבנתי כי כולנו טעינו, אנא גלה לי את סודך ושתף אותי בתפילתך, למה התכוונת כשביקשת רוח הקודש?
"הבט", ענה הגנב ולא התרגש יתר על המידה מהתרגשותו של השמש. "תאר לעצמך מה עובר עלי בכל לילה. כמה קשה לי להידחק לבית סגור, פחד וחלחלה הם מנת חלקי. בקושי רב אני מצליח להשתחל דרך חריצים ולהיכנס לבתים. ולאחר שכבר נכנסתי, אני מתחיל לחפש את הארנק עם הכסף. דבר שאינו פשוט כלל וכלל. בחורים ובסדקים אני בודק, הופך בגדים ושאר חפצים וחושש כל העת שמא אתפס על ידי בני הבית. אח, אילו רק הייתה לי רוח הקודש... בנקל יכולתי לדעת היכן טמון הכסף ולפנות לשם ישירות, לקחת אותו ולצאת מן הבית ללא כל פגע".
את כל הכלים הדרושים לעבודתו כבר היו לו לאותו גנב, רק דבר אחד חסר לו להשלמת מלאכתו: "רוח הקודש"... מזה מספר שבועות מסתובבים "גנבי העיירה" המקומיים וממלמלים ללא הרף מילה אחת: "גיור". מבוקר ועד ליל הם רצים מאולפן אחד למשנהו, מכלי תקשורת זה למתחרהו, ומפלפלים כ"ידענים גדולים" בהלכותיה הסבוכות של הלכות גירות. מסבירים להמונים הנבערים, עד כמה חשוב לצרף עוד ועוד גויים לחיק העם היהודי, לייבא לאומה היהודית שפע עצום של שחקני רכש חדשים. הם מתבלים את שיטתם בנימוקי "ערבות הדדית" ו"מסירות נפש למען הכלל" הקיימים כביכול אצל אותם גויים, ובוכים בכי תנינים על "סבלם" של מסורבי הגיור.
מה קרה להם לפתע לאותם שונאי תורה, ממשיכי דרכו האידיאולוגית של "דור גוזזי הפאות", אלו שהשילו מעליהם כל חיבור למה שריח "יהודי" נודף ממנו, אותם שבאכזריות שאין דומה לה קרעו עוללים מחיק אבותם במטרה להקים כאן עם חדש שיהיה ככל העמים חלילה, מנותק מן העבר המפואר, וחסר כל זיקה לערכים היהודיים השורשיים. מה להם ולגיורים. מה להם ולעניינים הלכתיים, נושאים מהם ברחו כתלמיד הבורח מבית ספרו, הלא אף לפי שיטתם אין הם בקיאים כלל בפסקי הלכה. אין זאת אלא שאותם אישים נוהגים כאותו גנב בסיפורנו. לוקחים מושג קדוש ונשגב ומעקרים ממנו את תוכנו האמיתי, הרוחני, כדי להשיג באמצעותו את מטרותיהם השפלות: להרבות נכרים בכרם בית ישראל, לפגוע ולהחליש את מהותו של העם היהודי.
כשם שרופא יכול להיות רק מי שהשתלם במקצוע הרפואה, ומהנדס הוא רק מי שהתמקצע בתכנון ובהנדסה, כך גם גר צדק יכול להיות רק מי שקיבל על עצמו להיות יהודי כהלכה, על כל פרטיה ודקדוקיה. |