לא צפוי (המשך ליום של חורף)

בבוקרו של אותו יום פגשתי להפתעתי את מוסה שכני הצעיר שהיה אמור להשתתף בטיול כשפניו אל ביתו . ארשת פניו היתה קודרת.

"מה קרה מוסה, מדוע אתה כאן? האם ויתרת על הטיול?"

מוסה שהחל לטפס על המדרגות העולות לביתו נעצר לשמע קולי. הוא הניח את תרמילו על  אחת המדרגות.

"פשוט לא בא לי " פלט והוסיף לאחר אתנחתא קלה "החבורה הזאת נמאסה עליי" והתיישב.

התיישבתי לידו. שתקנו שעה קלה.

"לא טוב לך עם קלי הרגליים האלו, מה?" שברתי את שתיקתנו.

"מה פתאום?" ענה מוסה "אני משיג אותם בקלות בכל תחרות שתהיה".

"משיג בלימודים, בזה אני בטוח" אמרתי ומיד הרגשתי שזו לא התגובה הנכונה והמצופה.

לפתע מן החצר האחורית הופיע דובי, כלב הרועים האימתני של מוסה. הוא ניגש אליו וליקק את פניו. חיוך התפשט על פני הנער ועיניו אורו.

"בוא דובי"קרא "בוא נראה לשכן איך אנחנו רצים".

קשקוש זנבו של דובי העיד על הענותו ומוסה בהאחזו בכלב הענק ירד כמעט במרוצה את מספר המדרגות.

הכלב הנבון  היווה תמיכה רצינית לנער והם ניראו כטסים דרך רחובה של השכונה.

"תראה, תיראה" צעק הנער הצנום ועלה על כלבו ללא התנגדות מצד החיה.

"תיזהר" רציתי לצעוק, אבל הפלא ופלא, הכלב שניראה כאילו אין זו פעם ראשונה עבורו, שעט עם המשא הקל על גבו מרחק מה ובהנחייתו של מוסה הסתובב וחזר לעברי.

"ראית, ראית?" צהל מוסה בנצחון "איך טסנו? שום אחד לא יוכל להשיג אותנו" אמר וירד מגבו של דובי.

"אין כמוך" קראתי בהתפעלות, וכרכתי את ידי סביב כתיפו לאחר שהתיישב לצידי. "עכשיו ספר מדוע חזרת".

מוסה כולו נלהב מהשיגו נפתח.

"היה לי עסק  עם אחד אבו ארבע וקאסוקר שתמיד ניטפל אלי. כזה חנון אבל אוהב להציק לי. אני לא סובל אותו. וכשניסה לחקות את צליעתי איימתי שאערוך איתו חשבון בטיול. הוא תפש לי את היד ואיים להרביץ. הוא גדול ממני וכזה שמן ופחדתי שיכסח אותי. אילו היה לי את דובי, הפחדן הזה הוא הוא שהיה חוזר היום הביתה, ובריצה. נכון דובי?"

אמר וליטף את החיה שחיכתה נלהבת כולה להוראה חדשה מפי אדוניה.