הרגשתו היתה איומה. למחרת, בעודו ישן, היתה זו ג'ודי שענתה לצילצול הטלפון. היה זה הרופא. ג'ודי הקשיבה, אינה מאמינה למשמע אזניה. הרופא ביקש להתנצל על טעותו. הוא ציין כי תוצאות בדיקת הזרע, בטעות יסודה וזרעו של אדם היה תקין לחלוטין. אדם לא ידע נפשו מאושר, ופניו חזרו ואורו כשנזכר בסיפור הזה. רגע  קשה בחייהם ,ואף זאת שטחו בפני הרב, הדבר קרה כשחשה ג'ודי שאינה ראויה לאהבתו של אדם. ופסולה היא מלהיות אשתו. הנה לג'ודי יש פגם חמור מן הטבע, היא עקרה ואינה יכולה להביא ילד לעולם. אדם סיפר לו לרב, איך הטיח  בזעם בפניה של אשתו שתפסיק לחוש בזויה ונעזבת, שכן אהבתם היא היא העיקר. הרב שהאזין לדבריהם ראה כיצד נשקף מעיני ג'ודי צערו של העולם כולו ומכאוביו. השניים היו מטפסים במעלות הסבל האנושי, מתמודדים במיטב יכולתם, אך ללא הואיל. עתה נראה הרב כשקוע בתפילה חרישית. קולו הגיע אליהם כששפתיו דובבו: "צעקה היוצאת מן הלב, אף על פי שאינה יוצאת מן הפה, בוקעת שחקים ומנסרת  רקיעים". ידי הרב מוללו  בזקנו כשהוסיף ואמר: "מדבריו של הרבי מנדל מוורק. הוא שאמר את הפתגם הזה, וזו גם דעתי. כמובן שתפילתכם תיענה בסופו של דבר". אדם וג'ודי הביטו זה בזו. "אני חש בזה" הוסיף "אך דבר מה מציק לי בכל הענין הזה שלכם". השנים הביטו ברב בתימהון.

גבותיו של אדם הורמו וג'ודי הוכתה בהלם למשמע דבריו  של כבוד הרב: "על פי תאריכי הלידה שלכם ושמותיכם הנכם אש ומים. כלומר", השנים עשו אזנם כאפרכסת. "כלומר, שניכם אינכם יכולים לגור בכפיפה אחת, על אחת כמה וכמה, להביא יחדיו ילדים לעולם. אתם חייבים לשנות את שמותיכם, ואז רק אז תוכל ג'ודי להרות". אדם הירהר בדברים ששמע. דקה או שתים חלפו והוא מיהר לתת את הסכמתו "אש ומים שאינם יכולים יחדיו..." מילמל חוזר על דברי הרב. "אני חש הקלה עצומה", ציין בסיפוק. היה זה לאחר הפגישה עם הרב. הם ניתלו בדבריו כמוצאי שלל רב. אדם ניסה להבין את עניין הפגישה הזו שכמוה כביקור אצל פסיכולוג. "תפקידו של איש הדת לשמוע ,לתמוך לייעץ ולעזור. וזאת אכן עשה הרב בפירוש. נתן לנו לפרוק מעלינו את כל מה שהעיק על ליבינו, ועוד נתן לנו כטיפ  את כל הענין הזה של החלפת השמות. שיהיה.." הניד אדם בראשו. "אני מאמין בכל". אמר, והציץ באשתו. לתדהמתו נוכח שג'ודי כמו הצטמקה למראה. כתפיה שחו כאילו מונח עליהן עול כבד, משא של צער ויגון. אדם חיבק את אשתו באהבה עצומה. הוא הצמידה לחזהו הרחב כמנסה לגונן עליה ולהעניק לה מעט מחוסנו שלו. עיניה הביטו לעברו ברוב עצב והיא שבה וניסתה לחייך, חיוך עלוב שגרם לפיה להתעוות. ניכר היה כי היא מתייסרת בשיבעת מדורי הגיהנום. עתה העריץ אותה שבעתיים, על אף הקשיים נשארה רוחה איתנה. היא החזירה לו חיבוק אוהב. "מותר לבכות" אמרה, "אך יש להיצמד למטרה, שהיא הבאת ילדים לעולם, להיות הורים. אנו נהיה חזקים מהחיים אדם". וכי מה נותר לו לומר ? אדם הצמידה אליו מדביק את שפתיו לשפתיה בנשיקה ממושכת. הוא אהב אותה בכל מאודו, יותר ויותר אך גם חשש לה. עד כמה תוכל ג'ודי עוד למשוך ולשאת? היתכן כי תכרע  תחת הנטל ? הוא פחד מעינין איבוד שפיות הדעת דבר ששמע לא פעם אצל זוגות חשוכי ילדים. הללו שאיבדו כל תקוה להית הורים, אלו שאיבדו שחשו כי אין אור בקצה המנהרה, היו ביניהם שפשוט דעתם נשתבשה מצער . לא כלם חזקים דיים להמשיך ולהיצמד למטרה בכל תנאי בלי לסטות ולפרוש מהמירוץ הנורא והקשה. הרצון הבלתי מתפשר להפוך להורים. כמו קראה את מחשבותיו הרגיעה ג'ודי את בעלה. "לא אשבר", כך הבטיחה לו חגיגית. "עד טיפת הוסת האחרונה אינה סתם אימרת כנף. כוונתי בה לכל תג ואות. פשוט עלה בדעתי ענין זה של החלפת השמות עליו הצביע הרב. אנחנו אדם, כבר עשינו זאת. כבר החלפנו את שמותינו". אדם הביט  תמה אינו מבין. הוא התיישב בכורסא מחכה לאשתו שתסבר את אזניו. "איני מבין דבר וחצי דבר" חיכה  לאשתו שתסיים את הלגימה הארוכה שלגמה כמבקשת לחזק את עצמה. אז ניפנתה לעברו מואילה ברוב טובה להסביר לבעלה: "זוכר את הכתובה?"  "ודאי" השיב לה ."ובכן, שמי שלי השתבש בכתובה ונכתב שם מודי במקום ג'ודי. אז, לא ייחסתי לזה כל חשיבות, ולא טרחתי אפילו לתקן את המעוות. עתה מי יודע, אולי יש בדבריו מן ההגיון, ואולי אפילו יש בכך דבר יותר מהנראה לנו, כך שזה מכוון כל עניין הטעות הזו". אדם הניח את כוסו, על השלחן וחבט בידו על מצחו נרגש כילד. "נכון אשתי, יתכן שיש בענין הזה יותר מסתם דברים בעלמא כדברי הרב". עתה סחפה התרגשותה של ג'ודי גם אותו. הוא שב מתבונן בה,כמו ראה אותה עכשיו לראשונה. מראה היה מהמם, אלהים בהחלט נענה לתפילותיו בכל הקשור לרעיתו מלבד ענין פרי הבטן. פניה החזקות של ג'ודי העידו על תעצומות נפש.אלה הסבירו את  כחה העצום להתעמת עם מר גורלם. שמלתה הרפויה בצבע הקרם ניצמדה לגופה, ועיניה הגדולות עיני שקד מדהימות ביופין,הוכיחו כאלף עדים על יצירתו  המושלמת של האל. מראה אשתו שב ועורר בו את  אהבתו אליה, ללא סייג. הם עברו דרך מיגעת בחייהם ואהבתם זה לזו לא יוכל איש לקחת מהם לעולם.לטוב ולרע ניקשרו שניהם בברית הזו של נשואיהם, ויחד הם עומדים בקשיים, שבים וקמים ומקווים. "אוקי" אמר. "אקרא לך מעתה מודי.אולי אולי זה יהיה הדבר שיגרום לנו ויעזור להביא ילד לעולם. אנסה הכל וזה שווה בנסיון. מגיע גם לנו שנרווה כבר קצת נחת".

ימי הקיץ החמים הוציאו אנשים מדעתם. הלחות  גרמה לזיעה שתפרוץ מכל  תא ונקבובית בגוף המיוזע.אדם וג'ודי מצאו עצמם שוב בפעם המי יודע כמה במשרדו של הרופא. המזגן המיושן ניסה לשוא להתגבר על החום שפלט החדר ,אך היה זה נסיון סרק והמקום דמה לבית מרחץ.וכל זה היה כאין וכאפס למשמע הבשורה המרה שקיבלה את פניהם.כפגיון ממורט שנינעץ בליבם ,כך קיבלו את דבריו של הרופא.זה הירצה בפניהם עליה , על תוצאות הבדיקה . ג'ודי ישבה ופניה אפורים וידה אחזה בחוזקה בפאת השלחן נתמכת ,כמבקשת שלא ליפול ארצה וליבה הולם בחוזקה.אצטרךכמובן לערוך בדיקה נוספת ,רק כדי לודא את התוצאות בפעם נוספת.כך אמר הרופא בפנים קודרות.ג'ודי נשכה שפתיה בעוצמה רבה ,ואדםנחרד למראה טיפות הדם שטיפטפו  לאיטן   במורד סנטרה של רעיתו.עולמם חרב עליהם ,שכן אם אמנם כאלה הם פני  הדרים ,הרי שג'ודי תהיה חייבתלקבל טיפול ארוך,ממושך ומתיש ואין זה דבר של מה בכך.גם כך תמה  אדם על כוח סיבלם העצום.כמה בשורות שכאלה יוכלו עוד לעכל בטרם יזכו להגיע לפיסגת האושר הניכספת , להיות הורים לילדים.וג'ודי? אך בקושי הגיעו עדיה דברי הרופא.מומחה זה שבידיו הפקידה את גופה ,היה עתה בעיצומה של הבדיקה החוזרת ,אותה ביקש לערוך.ידיו נידחפו בזריזות מיקצועית ,מתקינות את מפשק המתכת שהיה קר למגע.גופה של ג'ודי נצטמרר כששב המפשק והעמיק לחדור בין רגליה.היה לו לרופא צורך בכך על מנת שיתאפשר לו לבדוק  את צואר הרחם.ככל שניסה ,לא יכול היה הרופא למנוע מג'ודי שתחוש אי נוחות ותיעוב .היא חשבה שהורגלה לכך כבר , אך הן שבו ועוררו בה ביתר שאת המחשבות על מר גורלה.היא שמעה אותו ,את הרופא ,מוסר לאחות ומורה לה להיטיב וליבדוק את אותה הפרשה מהנרתיק,.כמו מעבר לפרגוד ,כך שמעה את קולו בתחושת עליבות עצומה.היא ניסתה להימנע מרחמים עצמיים ,על עצמה אךככל שהתאמצה לימנוע מהן , מעיניה לשוב ולידמוע,הן לא שיתפו פעולה כמו היה להן כוח חיות מישלהן.הדמעות זלגו ללא הרף ,ובמקוםשתתרגל  נראה היה שמפעםלפעם ,היו תחושות חוסר האונים וההשפלה שחשה גוברות והולכות.ג'ודי ניסתה ליסגור עיניה ,לעצום אותן חזק,ביתר שאת ,כמבקשת לומר לעצמה:איני רואה ,סימן שאיני כאן ,ואין לי כל חלק בזה ,וזה שמחטטים בו כלל אינו גופי.כך או כך ,הרופא קיבע אותם,אתלהבי המפשק ,נושא פנים חמורות לעבר האחות.זו החזירה לו מבט יודע ,ושירבטה על הניר דבר מה שנימצא בבדיקה, זו שנטלה מהרופא.עתה העמיקו עוד אצבעותיו של הרופא,חודרות ממששות ,בודקות בזריזות ובמומחיות שאיןלמעלה מהן.היתה זו אותה מומחיות ,שהיקנתה לו למומחה את פירסומו הרב.הוא חזר חיטט בפנימיותה האינטימית ביותר של החולה שלו ,וזו לא עמדה בכך יותר.על אף שהגיונה כמו לחש לה,שעליה להצטיד בסבלנות אדירה,לשה ג'ודי כקורבןעל מיזבח רצונה העיקש בילד.ומיכיון שהגיוןלחוד ורגש לחוד ,אזל הדם מגופה ,והיא היתעלפה. כשניעורה מעלפונה,חשה איום ונורא.אוי לו למסלול חייה שאינו רצוףבשושנים,אלא זרוע מוקשים וקוצים. יהיה עליה לשאת זאת כל עוד לא קיבלה את מבוקשה , הילד המיוחל.ברוכה השבה לארץ החיים, קידם את פני הבר מינן, הרופא המכובד.וששוב לא תתעלפי  לי,היתרה בה בחומרה.ואשר יגורתי בא,את ג'ודי נושאת את מחלת הטריכומונס,. זהו חידק אלים,שקרוב לודאי,בין היתר גם הוא גורם לכך שאינךיכולה להרות.וגם אתה אדם,גם אתה נידבקת במחלה,על אף שכמובן,אינך יודע זאת.עלי למהר  ולבשר לך ידידי,כי עליך למסור בדחיפות זרע לבדיקה,כדי לאושש את האבחנה.ואףעל פי כן, לא אותר חשקה ג'ודי שיניה,בעקשנות . ניקח כדורים,ונעשה כל שנצטרך, הסכיםעימה בעלה.הרופא אמר לנו כי החידק בצורתו החריפה, הינו קשוח ואלים ביותר,ועשוי ליגרום צרות נוספות מלבד המחסום הזה  בפני הריון.אדם הרים את סנטרה בידו  ועיניהם ניפגשו..ניכר היה בהם בשניהם ששוב גברה לה העקשנות וההכרה בצידקת דרכם, וקנתה לה מקום  כך שאינםרוצים ואינם נכונים לוותר..אנו נצליח חזר ואמר אדםלג'ודי מוצא עצמו חושב וחוזר וחושב כי הלואי ויהיה משוכנע בכך במאת האחוזים  בעצמו.נכה את החידק ,לחשה אשתו.ועתה גםעלה חיוךכובש  עלפניה היפות.השניםנשקו זה לזו התאוה מתעלמים ממבטי הרופא והאחות שניבטו בהם באהדה עצומה.שניהם ישבו עתה נינוחים בכורסאותיהם בביתם.הםצפו בתכנית טלויזיה שמשכה את ליבם.אדםמצא עצמו אינו מופתע כלל ועיקר מוידויה של רעיתו.חשבתי כךאמרה לו ג'ודי, אז כשבישר לנו הרופא עלתוצאות הבדיקה,חשבתי תחילה כי כאן כבר, אני מרימה ידים.היתי מדוכאת ומאוכזבת מהמאבק ללא התוחלת.הבדיקות האין סופיות,הגורל המתעמר בנו,הכל התיש אותי לרגעיםמספר.אדםחייךלעברה :טבעי הדבר גו'ודי. על אףכל ההכרזות, אך טבעי הדבר,שלעיתים נוטים  להישבר.זה קשה מטריף את הדעת, ועוד דרך ארוכה ארוכה לפנינו  ואיש אינו יודע את סופה.שניהם נאנחו בליאות שנימסיכה באבריהם.וכאן כימעט שפך אדם את הקפה מתימהון.הוא הביט באשתו בתדהמה עצומה אינו מאמין למישמע אזניו.