והורס השמחות של האוטובוס. הייתי כבר צריכה לשים אותו מאחוריי אבל לעולם לא אשכח איך העליב אותי. בדיעבד אני יודעת שהוא הרבה יותר דפוק ממני כי כל השבוע שאחריי קלטתי אותו מנסה ליצור קשר עין. אומר לי שלום ומה שלומך ולרגע האמנתי שהוא מישהו אחר אבל אז שאלו אותי מה לעזאזל ונזכרתי. זה ההוא שהחליט להפוך את האוטובוס לזירת המבוכה הפרטית שלי. זה היה ערב בנות ואנחנו לא מי יודע מה בנות בנותיות, אז כשמישהו בא ואומר שהוא מזהה אותנו ישר עולה חשד מהול בשמחה. מזהה אותי? מאיפה אני ממש לא... "כן, אותך לפי השיער ואותך לפי האף ואותה לפי השיניים הבולטות שלה! מארכיטקטורה נכון?" אוי. מי זה החוצפן שמעז לפתוח עלי פה...? הסרט הבא התחיל בפרסומות זעזוע כשהבנות אשכרה מתחילות לדבר איתו...! תמימות. מהר מאד גילינו את עומק הרפש כשהתירוץ העלוב למהנדס מטיח בחברותיי את הביקורת שלו בגרוש על הפקולטה. קולני, גס ולא עוזב אותנו. 15 דקות תמימות נמשך הטירוף וכולם מסתכלים. אדווה כבר שולחת לי מבטים של מה קורה פה ואני בודקת את האוזניים אם יוצא לי עשן. מה זאת הנסיעה הארוכה הזאת?? רק לקלל את קווי הלילה של חיפה נשאר לי... ומה עבר עליו עם אמא שהוא צריך לעשות את זה פה באוטובוס? ולמה אף אחד לא אומר לו שיסתום?? אם הייתי גבר חזק וודאי כבר הייתי מנחיתה עליו אחת! אבל כל מה שיש לי בד"כ זה הפה הגדול שלי וכנראה שהוא באמת לא ציפה לזה שמישהו יצעק עליו חזרה שהוא לא מעניין אף אחד ויפסיק לבייש את עצמו כי להושיב אותו במקומו הייתה משימה כלל לא פשוטה בכלל. כולם זכו לשמוע בדרך על האף העקום שלי והסוודר המכוער... מה שאני לעולם לא אבין הוא מה גורם לאנשים להתנהג כך בפומבי (או בחדרים חדרים לצורך העניין...) או למה רובנו איננו מחוסנים להתמודד עם התופעה... למה הייתי היחידה שקמה להשתיק את המטרד? למה רק בדרך הבייתה כשהאכזבה מכוונת את רגליי על האספלט רונית צועקת עליו מרחוק קללות...? והן אומרות אל תתייחסי... כאילו הייתי לבד. לגמריי לבד.... אולי הילדים של הטכניון עדינים מדיי.. אולי פשוט עברתי יותר מדי קריפים מכדי לשתוק... אולי דברים כאלה קורים כל הזמן ואני עושה הר מעכבר אבל... אני לעולם לא אשכח איך הוא העליב אותי. כתם. |