אני יוצאת מביתו של מאור ידידי הטוב וחרמנות אוחזת בגופי.

 חרמנות עצומה ונטולת רסן, עד כי איני יודעת מנוחה מהי.

 "חייב להתרחש היום מבצע-דיק", אני ממלמלת לעצמי, "חייב להתרחש".

אט אט, אני לוחצת על דוושת הגז במכוניתי העכברית והאפורה ומגיעה בקלילות מחרמנת אל הרמזור האדום בשכונה הרצליינית שוקקת ממון, שלא אזכיר את שמה המפותח.

לפתע הנייד מצלצל. האקס הלא מיתולוגי שלי בעליל, על הקו. אולי הוא יהיה קורבן "מבצע-דיק" להיום?

"מה שלומך?",  "איך הולך?", הוא שואל אותי כנער בר מצווה מתהולל.  יאללה חמד, תתקדם אל עבר האושר, שאל על פעולה מבצעית, תכוון למטרה אמיתית.

אבל לא. הוא בעינייני דיומה. "דיומה יהיה איתך, תגיד לי?", אני שואלת אותו, אך לפתע מבצבצת מצידה הימני של העכברית שלי מכונית צהובה ומשוריינת מוסכים כשגבר שחומחום עור ושווה עד כאב פטמתי, מונח מעל מערכת ההיגוי שלה.

הוא מחייך אליי חיוך זועק מבושים ומסמן לי לעצור בצד.

"טוב מותק, אני חייבת לנתק את השיחה. נראה לי שמשטרה עוצרת אותי עכשיו. אני בלי דיבורית!", אני עונה לאקסון, מנתקת במיידי ועוצרת בצד את האפורה שלי.

השחומחום יוצא לו מהצוללת הצהובה ומתקרב אל חרמנותי הבוכייה.

"אתה שוטר סמוי?", אני שואלת אותו בפחד מורם חזה.

"נראה לך שאני שוטר?".

"אז למה עצרת אותי??!!", אני שואלת המומה ונטולת זיק מיני.

"בגלל החיוך המטריף שלך. הייתי חייב לראות אותך מקרוב".

שלווה אוחזת בגופי והואגינה הבוגרת מתחילה להיאבק במוחי.

"אההה, הבנתי אותך. אז הנה. אני קרובה עכשיו".

"מעולה. ואני אשמח שתהיי יותר קרובה אליי. הכי קרובה שאפשר".

אני נבוכה, נבוכה ומפנטזת את הצוללן הזה מונח מעל מערכת ההיגוי שלי, אך המצפון הנשי זועק "סתמי!".

אנחנו משוחחים כחצי שעה כשמכוניות חולפות בהרצלייניות אסטרטגית על פנינו והורמוננו, ולאחר כשלושים וחמש דקות אנחנו מגיעים אל בית הקפה הקרוב ביותר לרמזור התחמן שהפגיש בנינו.

קפה, עוגה, נשיקה קטנה וטעם ענק.

משהו בפה של השחומחום הזה מטריף לי את האונה השמאלית ולרגע אחד גם את הימנית. מה הולך פה? מעולם לא טעמתי טעם שפתיים הורמונלי שכזה.

"שמע, יש לך טעם מדהים אי שם בין החיך ללשון", אני אומרת לו ומבקיעה גול עצמי וכאפה וירטואלית על ראשי בגלל הכנות שחוזרת אליי שוב ושוב ובוגדת בי כל פעם מחדש.

"כן, זה בגלל הקריסטל ענבים".

מה? מי? ענבים? ואט דה פאק?

"כן, אני שותה את המשקה הזה כבר שנים. בואי נגיד שהוא מטפח לי טוב טוב את האגו הגברי".

המומה, אני פוסעת אל שירותי הנשים ובוהה בתקרה כמשתוקקת לקבל תשובה מאלוהים.

אך אלוהים אהובי, החליט שסדנת הויפאסנה המלאכית שלו, החלה ממש ברגעים אלה.

אני שבה אל שחומחומון העל, אנו שותים בגאווה קפה מהביל ומעמול בלתי רגיל ופוסעים אל עבר השקיעה.

מה זה שקיעה? שקיעה לעייפה.

מה זה עייפה? סחוטה מתה.

מה זה מתה? מתפוצצת כבר.

מה זה מתפוצצת? יוצאת מן הבועה.

איזו בועה? בועת החרמנות אליה צללתי.

וכך, שבועיים וחצי של התמוגגות בועתית, התמוגגות של טעם שפתיים משכר ועטור קריסטל ענבים, התמוגגות של "די נמאס לי ממך אבל בחיאת, תשאיר את הפה שלך פה" הופכת לפרידה מהצוללן השחום ומהצוללת הצהובה והמפותחת.

שבועיים לאחר מכן, כולי געגועים לגבר השרמנטי, יודעת שעשיתי את הצעד הנכון אך מתגעגעת ללשון ולפה קריסטליים עד כלות השקדים.

וכך, ברגעי החרמנות שעדיין נותרו בואגינתי, אני רוכשת לי את משקה הענבים, לוגמת אותו אל שפתותיי ונזכרת בגבר המסוקס שפגשתי ברמזור הרצלייני נוטף כאב ירקרק.

עכשיו, אני מחליטה לתומי, עכשיו אפשר לחזור לאקס הלא מתולוגי שלי בעליל.

רק שהוא לדאבונן של שפתותיי הזכות, שותה פפסי מקס.

יו פאקינג-אקס.