א'- התחלה או (19/12/10) מרקורי בנסיגה- עוד 10 ימים

חברה פעם אמרה שיש לי קצוות מעוגלים. שאני יכולה להסתדר בכל מקום. וזה נכון. מבחינה מהותית, אני מצליחה להסתדר בכל מקום. שורדת חברתית. הבעיה היא שהדברים נעשים קרובים מידי. אני סוג של מאבדת את הצפון ורואה איך לילה המפלצת חוזרת ועולה לפני השטח.

החלטתי לכתוב יומן. כבר עברה חצי שנה מאז שמלאו לי 30, ואני עוברת כל מיני דברים, בחרוים , מחשבות , חלומות. דבריפ שאנירוצה לאחוז בהם בכנף שלא יחמקו לי.

אז קוראים לי לילה. לפני שנה וחודשיים עזבתי את הכול ועברתי למדבר, היו לי תקוות גדולות שזה ישנה משהו, אבל הבנתי לאט לאט שאתה בא עם עצמך לכל מקום וכאן התחיל השינוי. בחרתי בחיים, ואני כל יום מחדש בוחרת בחיים.

אני גרה בקיבוץ, כרגע שוכרת אבל מנסה להיות חברת קיבוץ, הסוציאליסטית שבליבי לא נמה. אני רוצה למצוא בית, אני מרגישה לפעמים כמו נוודת בודדת שמתחממת בזוהר של מה שיכול היה להיות. והחיים תמיד בוהקים יותר בחלומות, למרות שהיו לי כמה רגעי מציאות בחיים שאף חלום לא ישווה אליהם ואלה הרגעים שממש אבל ממש שווה לחיות בשבילם.

יש לי כלב, קוראים לו שוקו, הוא חום ובצבע של שוקולד. אנחנו כמו זוג אני והוא , ואפילו עכשיו כששמעתי את הרעש המוכר של השתיית מים הקולנית שלו מבעד לדלת הרגשתי הקלה מרגיעה, כמו שאתה בבית ושומע את מישהו מבני המשפחה עושה משהו ואתה יודע שאתה לא לבד בעולם, כלומר, שאין סיכוי שכל העולם נחרב ואתה האחרון שנשאר או משהו כזה.

אז האמת שחזרתי מסופשבוע קצת מדכא. בהתחלה כשפגשתי את רפאל, בדוכן שעשינו אני וחברה בשביל שלווה העמותה שאני עובדת בה, אני זוכרת שהסתכלתי לו על הפנים טוב טוב וחשבתי ביני לביני אם באמת זה מישהו שאני יכולה לבלות את חיי לידו ולאהוב את הפנים שלו כל יום, דיברתי וניסיתי למכור לו ספר בצורה ממש אווילית. ואפילו לא ידעתי שהוא המופע המרכזי של האירוע. ואז כשעלה על החבל,, בחיי אהבתי אותו באותו רגע ממש.

עכשיו אני במיטה. קצת מהורהרת, קצת מאוכזבת מאיך שדברים יצאו. ההערכה העצמית שלי אפסית כמו הגשם במדבר. אני מנחמת את עצמי בכך שאני לא ממש מיוחד. וסך הכול רק במדינה הזאת בטוח יש עוד מלא בנות 30 שיושבות במיטה שלהן עכשיו אחרי סושבוע ממש מעפן והן תוהות בינן לבינן האם באמת החיים יראו כך כל הזמן.

אני עובדת סוציאלית. לא ממש עוסקת במקצוע, יותר מנצלת את הנתינה כדרך בטוחה ליציאה מהריכוז העצמי. אחרת הוא כבר היה מטביע אותי. פעם חשבתי שאני האדם הכי מדהים בעולם שאני מיוחד ושנונה ומדליקה , ושממש אבל ממש אי אפשר לעמוד בפני.

היום אני קצת יותר מכירה במציאות ומבינה שהחיים הם לגמרי מה שקורה שאנחנו עסוקים בלתכנן דבים אחרים.

אז רפאל היה המופע המרכזי,הוא לולין אמן, הוא עלה על החבל וליבי נמלא שירה. כמובן שניגשתי אליו אחרי ההופעה. האומץ המפורסם שלי הוא תמהיל של קסם וטיפשות. השתמשתי בשלווה כתירוץ, יצרתי איתו קשר במייל בתקווה שהפיתיון יבלע.

והוא נבלע היינו חברים בפייסבוק, הוא נסע לחו"ל לחודשיים לסדרה של הופעות, ואני ספרתי את הימים. הייתי בטוחה שהוא ייצור קשר כשיחזור. אבל זה לא קרה. בינתיים פגשתי בחור אחר, ונכנסתי כל כולי לתוך העניין. זה נגמר ביננו, ובדמעות , כמו שבדרך כלל דברים מסתיימים אצל אוהבת דרמה שכמוני, ואחרי רומן קצר עם השכן, הרגשתי די משועממת.

יום אחד,לפני שבועיים, ישבתי בעבודה מול האינטרנט והוא היה מחובר, והתחלתי לדבר איתו בהחלטה של רגע.  שאלתי אם זכר שהזמין אותי לבקר אצלו, הוא ענה שזוכר ושאל מתי אני באה? מעודדת מהפרץ החיובי, קבעתי יום ושעה.

העייפות משתלטת עלי, והיומם נהפך לסיפור עלילתי. אני מפחדת שאשנא את עצמי שאקרא הכול אחר כך. אבל אם הנושא עדיין יטריד אותי אמשיך אותו מחר, ואם לא אז היומן יצטרך להישאר במתח לגבי החיים המרגשים של לילה לב וכלבה שוקו אי שם בקיבוץ זניח בנגב.

אוהבת אותך ואת החיים

לילה טוב לכולנו

נשיקות חמות