אני מרגיש שאני קורע בדרכי החוצה את רחמה. אני דוחף ובועט. הרבה דם, כמו ביום ההוא. הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, לשלב שבע. לידה מחדש.

קיבלתי את כל האישורים. אחרי כל הבדיקות וההכנות מצאו אותי מתאים לחזרה. ולא סתם... עם רגע היוולדי מתחיל מסע הנקמה.

שבע שעות של צירים. אני פורץ החוצה בדחיפה אדירה שפוגעת בגופה של היולדת אותי. אחרי שהרופאים מחלצים אותי ממנה, היא מאבדת את הכרתה. מיד מורחק משם אבי מולידי מחדש. פרצופו מבוהל כמו ביום ההוא. היום בו לפני ארבע עשרה שנה הוא קבר אותי.

אבל זה כבר סוף הסיפור.. או ההתחלה... אני מבולבל, לא יודע להחליט.

    אני מת. אבל זה לא משנה. זה לא אומר עדיין שאני לא יכול לספר את המוות שלי. הבעיה היא, שאני לא יודע איפה להתחיל. מהסוף, אמצע או מההתחלה. איפה המוות שלי התחיל לעזאזל. מזה שאני הרפתקן, סקרן או סתם בחור צעיר ותמים כפי שרובנו בשלבים המוקדמים של החיים כאשר אנו טועמים, מנסים ומתנסים.

    נתחיל מזה שאני דיי המום עד עכשיו לגלות כמה שהמוות שלי השפיע על כל כך הרבה אנשים, גם כאלו שלא ממש הכירו אותי, אלא שבעקבות המוות שלי, קראו עלי בעיתון או שצפו בסיפור בטלוויזיה. אפילו שכבר עברו כל כך הרבה שנים, הסיפור שלי עדיין מתגלגל ועולה מדי פעם.

    הנשמות הוותיקות פה למעלה אמרו לי שעד שלא אהיה במנוחה ובהשלמה עם המצב הזה, לא תהיה מנוחה גם שם למטה. מה לעשות... אני לא מצליח להתנתק ולעבור לשלב הבא. בזמנים שלי רק התחילו משחקי המחשב אבל היום אני צופה במה שהתפתח מאז ואני לא מאמין באיזו מהירות דברים משתנים.

אני יכול לתאר לכם את זה כמו משהו שדומה למשחק מחשב שבו זורקים לי אגוזי קוקוס ואני כמו קוף קופץ ומדלג מעץ לעץ ומנסה לתפוס אותם. אנסה לספר את הסיפור שלי בשבעה שלבים. דרך אגב, כל הסיפור שלי התרחש ביפן והיפנים מאמינים שמספר אי זוגי מסמל מזל רע. אולי מכאן מתחיל כל העניין. אני מקווה שכשאסיים לספר לכם על המוות שלי הנשמה שלי סוף סוף תשתחרר. לאן? איני יודע – תעלומה. אבל אני הרפתקן והרפתקן אף פעם לא יודע לאן הוא הולך.כשאתה יוצא להרפתקאה אתה מצפה ללא נודע, אתה לא יודע מה מחכה לך מעבר לפינה... במיוחד כשזה המוות שלך.

   אני חושב שבחודש הראשון הייתי דיי המום כשנשמתי פרחה לה ממני וריחפה בשמי יפן מעל האזור בו גופי הפיזי נקבר. עדיין לא הבנתי עד כמה המצב חמור ואמיתי. אני ביפן, אבל בעצם אני כבר לא. רציתי לצעוק, לרקוע ברגליים, לברוח, להתעצבן, אבל הכל התנהל לו במין שלווה לא מובנת לי, לא מוכרת.

היתה לי משימה, משימת חיי, בעצם אני צריך לקרוא לה "משימת מותי". המשימה – לחזור הביתה.

אבל קודם אני צריך לספר איך הכל התחיל.