בעמודים הפנימיים של עיתון "הארץ", במדפים הנסתרים בספריות האקדמאיות, בקפיטריות של האוניברסיטאות, לוחשים מדי-פעם על דבר קיומו של לאום ישראלי. לאום שמדינת ישראל לא מכירה בו, אך הוא קיים בכל זאת, ושההתכחשות לקיומו איננה מספקת בכדי להעלימו באמת. הפטריוטיזם של הלאומיות הישראלית מתפתח כאנטגוניזם ללאומיות היהודית, שאותה מדינת ישראל מתיימרת לייצג. תומכיו טוענים שיהדות איננה לאום, אלא דת. הם טוענים שכל עוד קריטריונים דתיים יבחינו בין מי ששייך ללאום ומי לא, במקום קריטריונים היסטוריים, תרבותיים או אזרחיים, אז אי אפשר באמת לדבר על לאומיות יהודית. לעומת זאת, לא ניתן להתכחש לכך שבמדינת ישראל התפתחה קהילה מאוחדת של אנשים שדוברים את אותה שפה וחולקים את אותו גורל משותף – גורל שהוא נפרד לחלוטין מגורלם של יהודים החיים בארצות אחרות. קהילה זו היא הלאום הישראלי שכולל את כל דוברי העברית תחת הריבונות הישראלית, יהודים ומוסלמים כאחד. זהו, בקיצור נמרץ, הבסיס הרעיוני של הפוסט-ציונות.
האתגר המרכזי שעומד מול הלאום הישראלי הוא העובדה שהרוב המכריע של בני הלאום הזה לא מכירים בעצמם כשייכים אליו. כאשר אנחנו רוצים לבחון את קיומו של לאום, אחד מאבני הבוחן המרכזיים הוא שבני הלאום מכירים בעצמם ככאלה והכרה לא מכפיפה את עצמה להגדרות אקדמאיות. לפני התפתחותה של הזהות האנגלית, לא ניתן היה לדבר על לאום אנגלי, למרות שהשפה האנגלית הושלטה זה מכבר, ובאנגליה התפתחה מערכת פוליטית ריכוזית שהחלישה את היחידות הפוליטיות המקומיות. כלומר, לאומיות זאת גם זהות, לא רק תופעה פיזיקלית, ולכן לא ניתן להגדיר אותה כמו שמגדירים עצמים במדעי הטבע – על פי מאפייניהם החומריים בלבד. מרבית הישראלים ממשיכים להגדיר את עצמם כיהודים. מיעוט משמעותי מהישראלים בכלל מגדיר את עצמו כערבים-ישראלים או כפלסטינים. הזהות הישראלית הולכת לאיבוד, יהיו הטיעונים בעד קיומה הממשי תקפים ככל שיהיו.
כאשר מעמידים פוסט-ציוני מול העובדה הזאת, הוא לעתים תכופות מדי נאלץ לסגת להסברים מסוג התודעה הכוזבת. הזהות היהודית, לפי ההסבר הזה, היא הגמונית, כלומר היא מושלטת מלמעלה על האזרחים התמימים מילדותם המוקדמת. הישראלים חיים בתוך מטריקס מעשה ידי פוליטיקאים ערמומיים שמסתיר מהם את האמת. אבל כולנו יודעים שהפוליטיקאים שלנו אינם מתוחכמים עד כדי כך וקשה מאד לקבל את הטיעון שהמערכת הפוליטית בישראל מסוגלת לבצע פרוייקט אחיזת עיניים רחב הקף כל כך. לא נותר אלא להודות שללאומיות היהודית יש בסיס חזק יותר מללאומיות הישראלית.
ההיסטוריה לימדה אותנו שישנם שני מנועים עיקריים ליצירתה של לאומיות: האחד הוא שלטון ריכוזי, השני הוא מאבק עם ישות חיצונית. היסטוריונים מעטים חולקים על כך שמלחמת מאה השנים היתה אירוע מכונן בביצורה של הלאומיות הן של האנגלים והן של הצרפתים. אבל אף אחד מהעמים הללו לא היה מפתח זהות לאומית שלמה אלמלא התפתח במחוזותיו שלטון ריכוזי כלשהו, שיהווה גורם מאחד מול מוקדי כוח מקומיים. בישראל, שני התנאים הללו תקפים עבור הלאום היהודי. אבל לא עבור הלאום הישראלי. השלטון הריכוזי שואב את הלגיטימיות שלו מהיותו המרכז הפוליטי של היהודים. יחסו אל ישראלים שאינם יהודים בעייתי בהרבה. הוא עוין אותם או משלב אותם בצורה המינימלית ביותר שניתן. שנית, האיום הפוליטי החיצוני (והפנימי) מופנה כלפי יהודים, לא כלפי ישראלים. האויבות הגדולות ביותר של ישראל עוינות את הישראלים היהודים. אין להם דבר נגד ישראלים שאינם יהודים, להפך – אויביה הפוליטיים של ישראל רואים בהם כבני ברית. תחת האיום הזה, הזהות היהודית היא מקום מגונן. הזהות הישראלית, שמחבקת יהודים ופלסטינים כאחד, היא מקום פרוץ ומאיים.
אז האם אין תקווה ללאום הישראלי? האם אנו נידונים לנצח ללאומיות המבוססת על דת? עד כה, הנסיון הנפוץ ביותר לצאת מהסבך הזה היה ליצור "יהודי חדש" – אוקסימורון ושמו "יהודי חילוני". אבל היהדות, כדת, נותנת לנו בסיס מאד רעוע לבסס עליו זהות חילונית. השמאל הציוני נכשל בכך פעם אחר פעם. כנראה שכל עוד המצב הפוליטי נותר כפי שהוא, אין הרבה עתיד ללאום הישראלי, ואני אומר זאת לא מתוך עוינות, אלא מתוך הכרה במצב. הפטריוטים הישראלים יכולים אולי להתנחם בעובדה שלאומיות אזרחית לא צפויה לשפר את העוינות הגזעית בישראל או את הדומיננטיות של כוחות דתיים. בארצות הברית, המעוז ההיסטורי של הלאומיות האזרחית, אמריקאים לבנים עוינים אמריקאים אפריקאים באין מפריע. באיראן יש זהות לאומית פרסית חזקה מאד, שחיה בשלום ובהרמוניה עם שלטון תיאוקרטי קיצוני. לאומיות מעולם לא היתה חיסון בפני גזענות או בפני תיאוקרטיה וזה מעולם לא היה תפקידה. המטרה של הלאומיות היא לאחד רגשית, ערכית ותרבותית קהילה של אנשים החיים תחת אותה יחידה פוליטית. אולי הלאומיות היהודית שופעת בבעיות, אבל היא ממלאת את תפקידה ההיסטורי טוב יותר מכל אלטרנטיבה וכל עוד זה המצב, אנחנו לא צפויים לראותה מוחלפת במשהו אחר. אני לפחות אחד מאלה שמעדיפים להתמקד בבני אדם, במקום בלאומים. להאמין שבני אדם יכולים להיות ליברלים, לא גזעניים ואנטי-קלריקלים בלי קשר למה הזהות הלאומית שלהם או אם היא אמיתית, הגיונית או לא. |