כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    פשוט שיריונר

    159 תגובות   יום שבת, 25/12/10, 23:19

    פשוט שריונר ! – סיפור קצר מאת אחאב בקר

     

    "סליחה, אפשר לשבת לידך". 

    "כן, בבקשה, רק תיזהר עם הרובה שלך". סקרה בעיניה את החייל הגבוה והצנום, שביקש לשבת לידה. ארבעה מושבים מאחורי הנהג.

    לבוש בבגדי ב',  גדולים קצת מכפי מידתו. כתמי שמן רובים שלא ירד בכביסה, מעטרים את מכנסיו. הכומתה השחורה מונחת על כתפו ברישול.


    "תודה" השיב והתיישב בזהירות לידה, תוך שהוא מניח את רובה ה M-16  השחור בין רגליו.

    אחת בצהריים, יום שישי.  האוטובוס קו 910 מתל אביב לחיפה, התמלא במהירות ויצא לדרכו צפונה. הנוסעים, חיילים וסטודנטים. נערים, נשים וגברים, בדרכם לסוף השבוע. 

    האוטובוס התנתק מהרציף וגלש לנתיבי איילון צפונה.

    החייל הוציא מכשיר נייד וחייג. אחרי כמה שניות נענה.  הרדיו ניגן גלי צה"ל והאוטובוס המה אדם. למרות הרעש שמעה אותו מדבר בבירור.

    "הי, עכשיו יצאתי מתל אביב. עוד שעה וחצי ואני בבית. .....תתאפקי עד הערב? כן....גם אני. ...תהיי בטוחה".

    החזיר המכשיר לכיסו והסתכל לפנים אל החלון הקדמי של האוטובוס.


    "סליחה? אתה משרת בשריון?". שאלה.

    "כן, איך את יודעת"?

    "לפי הסמל שעל הכומתה שלך,  גם לפי תג היחידה. אני מכירה אותו עוד מאז שאני שירתתי. מזמן".

    הפנה אליה מבטו והסיר את משקפי השמש הכהים. קיפל אותם והניחם בעדינות בכיסו.

    התבונן בה לרגע, אולי בת חמישים. שערה שחור ותלתליה גולשים על כתפיה. קמטים הקיפו את עיניה כשחייכה אליו.

    "מה?" שאלה.

    "כלום" ענה.

    "תקוע הוילון הזה בחלון. אתה יכול לעזור לי להרים אותו?"

    "הנה. היית צריכה למשוך אותו למטה ואז לשחרר".

    "תודה, אף פעם לא הסתדרתי עם הדברים האלו, למה משאירים את הוילונות למטה? ".

    "לא יודע, בטח מישהו רצה לישון. חיילים תמיד עייפים. תראי בעצמך. עוד לא נסענו עשר דקות וכל החיילים באוטובוס נרדמו".


    קצת אחרי גשר "ההלכה" התנועה האטה והזדחלה לכיוון צפון.

    "זה הטלפון שלך מצלצל?" שאלה.

    "כן, זה המפקד שלי".

    הצלצול השתתק.

    "שיחפש אותי, לא עונה". הוסיף.

    "תגיד, כמה זמן אתה משרת?". שאלה.

    "כבר כמעט שנה וחצי".

    "אתה לא נשמע מתלהב כל כך" צחקה.

    "חרא של יחידה, חרא של צבא. לצבא לא אכפת מהחיילים הפשוטים. דווקא התגייסתי מורעל אבל כנראה שזו הייתה טעות".

    "טעות? עד כדי כך?"

    "ככה זה נראה".

    "אני לא זוכרת את הצבא ככה. אולי עם השנים זוכרים רק את הדברים הטובים".

    "לפעמים הצבא יודע להיות אכזרי ומגעיל". נשען לאחור ועצם את עיניו. ראשו נשמט לאחור והיטלטל עם תנועת האוטובוס.


    צלצול הטלפון הנייד הקיץ אותו מהנמנום.

    "כן עידו" ענה אסף בחוסר חשק.

    "כן. מה?. .....לא!....... אני לא חוזר עכשיו לבסיס. מספיק השארת אותי עם הצוות שלי. כולם יצאו הביתה אתמול אחרי הטפ"ש, רק את צוות הטנק שלי שחררת  היום בבוקר. ובשביל מה ? סתם. ................אני לא מתחצף אני בסך הכל עונה לך. אין סיבה שאני והחיילים שלי נחזור לבסיס עכשיו. חסר לך מי שישמור בסיסית? זו לא הבעיה שלי. .......................אני לא מסרב פקודה.......... מצידי תבין מה שאתה רוצה. אתה יכול גם להודיע למג"ד. יש עוד צוותים שאתה מחזיר? .......תיארתי לעצמי. אני לא הפראייר שלך. תמצא לך מישהו אחר. הגזמת. מצידי אתה יכול להודיע גם לרמטכ"ל. תתקשר למי שאתה רוצה. .............כן אני יודע שבשבוע הבא יש הכנה לקורס קצינים. .................אתה תדאג שלא אצא לקורס? אז תקשיב לי טוב. אתה וכל הצבא שלך וקורס הקצינים  וחיל השריון כולכם על הזין שלי. אני לא חוזר עכשיו ואין לך מה להתקשר אלי יותר ". ניתק. וכיבה את המכשיר.


    "אוף, איזה פקק. בקצב הזה, חצי שעה מפה ועד לגלילות. לא זזה התנועה. מה זה טפ"ש?" שאלה.

    "טיפול שבועי של הטנקים. לפעמים זה 20 שעות של עבודה רצופה. למה? זה מעניין אותך?"

    "הייתי פעם ביחידה שלך שכחת? חוץ מזה הבן שלי גם משרת בשריון".

    "מה באמת ? מה עשית ביחידה המחורבנת הזו? סליחה על הביטוי".

    "הייתי משקי"ת הת"ש בגדוד. תקופה אחרת, השרות היה קשה וכמעט שלא יצאו הביתה.  המון בעיות של חיילים הגיעו אלי. אל תשכח שהחומר האנושי בגדודים היה הרבה פחות טוב".

    "גם היום יש טיפוסים. שמעת בעצמך עם מי אני מתעסק".

    "עידו? מי זה?"

    "זה הסמ"פ".

    "סמ"פ? מה זה סמ"פ"?.

    "סמך מם פא. סגן מפקד פלוגה".

    "אה, עכשיו ברור לי, הקיצורים של היום. אתם גם מדברים כל כך מהר שאי אפשר להבין. כמו הבן שלי, זה שבשריון. לא מבינה חצי מהמילים שהוא מדבר. אז מה ? הוא מתעמר בך? העידו הזה?".

    "מתעמר? חתיכת אידיוט זה. חושב את עצמו. מצידי שיעיפו אותי מהגדוד. מהרגע שהגיע לפלוגה הוא מחפש אותי. שם עלי איקס. אין כמעט יום שהוא לא מנסה לפגוע בי".

    "ואין מישהו שאתה יכול לדבר איתו? מפקד המחלקה? או מפקד הפלוגה?"

    "כבר ניסיתי כמה פעמים. הוא מקבל גיבוי מלא מלמעלה. בגלל שהוא מקצועי ואחראי. אבל זה לא נותן לו זכות להיות חרא של בנאדם".

    "נכון, לאף אחד אין זכות להשפיל חיילים ולרמוס להם את הכבוד. תראה איזה פקק. זה תקוע  עד וינגייט". 

    "בטח תאונה. אין סיבה לכזה עומס. נראה שייקח הרבה זמן". השיב.

    "הרבה זמן אתה בשריון? התגייסת ישר לשם?" .

    "לא, התגייסתי לקורס טיס. אחרי שלושה חדשים הודיעו לי שאני לא מספיק טוב כדי להיות טייס. משם העבירו אותי לשריון. מייד אחרי המסלול יצאתי לקורס מפקדי טנקים. אחרי זה  נפלתי לפלוגה טובה. נכון, אוכלים חרא ושותים גריז, אבל  החברה פשוט נהדרים. גם המפקדים די בסדר, אנשים ברמה".

    "רק העידו הזה?"

    "האמת, הוא לא כזה נורא. חדש בתפקיד ומנסה להוכיח את עצמו".

    "איפה אתם משרתים עכשיו?"

    "בדרום. אנחנו באימון".

    "בוא נבדוק  אם אתה שריונר אמיתי" צחקה.

    "מה?".

    "מה המרחק בין שני גשרי בנות יעקב?"

    "הגשרים שעל הירדן? ליד קיבוץ גדות?"

    "כן, אחד לתנועה לכיוון רמת הגולן והשני מכיוון רמת הגולן חזרה לגליל".

    "מאתיים, אולי שלוש מאות מטר".

    "נו באמת, כל שריונר מכיר את המרחק היטב, תתאמץ קצת להיזכר".

    "מאה מטר?".

    "אולי השתנו הזמנים, אבל פעם המרחק היה שלושה שבועות". צחקה.

    "אהההההה....גם היום יוצאים הביתה רק פעם בשלושה שבועות. באמת היית בשריון. אגב קוראים לי אסף".

    "ניצה, נעים מאד". הושיטה ידה ללחיצה חמה וממושכת.

    "הנה התחילה לזרום התנועה. סליחה שאני שואלת, אבל אתה רוצה לצאת לקורס קצינים נכון?".

    "כן, הייתי אמור לצאת לקורס הקרוב".

    "היית אמור? מה לא תצא?"

    "שמעת את השיחה בטלפון.  מי בדיוק ייתן לי לצאת אחרי כזה קטע?".

    "צודק. אחרי שככה העמדת אותו במקום, באמת יש לך בעיה".

    "את חושבת שסתם התפרצתי עליו? מילא שהוא לא מפסיק לרדת עלי. אבל זו יציאה ראשונה אחרי שלושה שבועות. גם לי וגם לצוות הטנק שלי. חוץ מזה, בפעם האחרונה שהייתי בבית הכרתי מישהי מקסימה. נפגשנו אצל חברים. מהר מאד מצאנו עצמנו יושבים לבד במרפסת ומדברים. כל הלילה לא הפסקנו לדבר. גם ביום שאחרי. ככה כל דקה שאפשר.  מאז שחזרתי לצבא.  לא מפסיקים לדבר ולסמס. היום אני פוגש אותה. מבינה?".

    "זה באמת לא פשוט, איך קוראים לה?". אמרה ניצה והורידה את הוילון שלידה לחצי גובה החלון.

    "שירה. היא גם משק"ית ת"ש.  אבל בחיל הים" ענה אסף.

    "הנה למדתי משהו חדש היום". צחקה.

    אסף וניצה התעטפו בשתיקה.


    חדשות השעה שתיים מצאו את האוטובוס ליד "מחלף זיכרון".

    בגלי צה"ל התנגנה הנעימה המוכרת -  "בין ברושים, יורד הערב .... הסתכלי, הצל קרב אלינו,

    יחפים נלך בשדות השלף, כי היום, יפתי, עובר" .

    ניצה השעינה ראשה לאחור עצמה עיניה ושרה יחד עם הרדיו את מילות שירם של סאשה ארגוב ויעקב שבתאי.

    "שימי ראשך אצלי על ברך, בצמה השחורה אקלע לך פרח" סלסלה בקולה, בשקט.

    השיר נגמר והקריין החל לברבר.

    "את יודעת מה השיר הזה אומר?" שאל אסף .

    "אם אתה שומע את השיר הזה,  כנראה שנשארת שבת בצבא". צחקה ניצה.

    "יפה, את באמת בעניינים. כבר הרבה  שנים זה ככה?"

    "היה לפנינו ויהיה  אחרינו" השיבה בחיוך.


    ליד מחלף עתלית החלו הנוסעים להתמתח. החיילים ניעורו, וליד הדלתות נעמדו כבר נוסעים המוכנים לרדת במהירות ולהמשיך בדרכם".

    "רואים כבר את התחנה, יש לך עוד דרך ארוכה להמשיך הביתה?" שאלה ניצה.

    "לא.  אבל עכשיו יש לי דרך לא קצרה לחזור לדרום. יש לי קצת סדר לעשות עם עידו הסמ"פ וככל הנראה גם עם שירה הולך להיות די מבאס".

    "חוזר לבסיס ? כל הכבוד לך. אני בטוחה שאתה תצליח גם עם הסמך מם פא וגם עם שירה. שיהיה לך בהצלחה". לחצה את ידו לפני שירדו ברציף תחנת חוף הכרמל.


    אסף העמיס את הצ'ימידן הגדול על כתפיו. מיהר לרציף והצליח לתפוס אוטובוס דרומה, ממש ברגע האחרון.

    כשהדליק את המכשיר הנייד ראה שלא היו הודעות או שיחות שלא נענו.

    "עידו ? אני בדרך חזרה. מתנצל על השיחה הקודמת. הייתי קצת עצבני ומבולבל. בכל מקרה אני מודיע לכולם לחזור.

    "הבנתי. דווח לי אם יש בעיות" ענה עידו ביובש.

    "עידו, זה יעזור אם תוכל לארגן הסעה מבאר שבע. כבר נכנסת שבת ולא יהיה איך להגיע לבסיס".

    "תתקשר ללשכה חצי שעה קודם ויבואו לאסוף אתכם".

    "בסדר".

    "אסף, תתכונן ללילה לבן. אתה מפקד תורן".

    "עידו אתה רציני? לא ישנתי כבר יומיים".

    "זה מה יש. מחר תוכל להשלים שעות שינה. אני צריך לסיים".

    ====

     

    "הגעת הביתה? אני כבר מתה לראות אותך". צהלה שירה בטלפון.

    "הקפיצו אותי לצבא. לא יודע מה להגיד לך אבל אני בדרך חזרה לבסיס" .

    "מה? אתה רציני? חבל. היית כבר קרוב. בטוח שאתה לא צוחק עלי?"

    "מצטער, נדבר בערב. אני צריך לעשות כמה טלפונים. גם אני רוצה כבר לראות אותך. ...כן, אני מבואס ..............אל תדאגי יהיה בסדר".


    אסף והצוות הספיקו להגיע בדיוק לארוחת ליל שבת בבסיס.

    רצה לדבר עם עידו, אבל זה, יצא מהבסיס למפקדת החטיבה וחזר רק לפנות בוקר.

    בלילה סייר בין עמדות השמירה, טיפל בפינוי של חייל שחש ברע לבית החולים. מידי פעם ניסה להתקשר לשירה, שמשום מה התחמקה, ולא ענתה.

    בשעה חמש בבוקר העביר את האחריות למפקד אחר, הלך למגורים ונרדם.

    "קום אסף קום!!"

    "מה? מה קרה? מה השעה?" פתח בקושי את עיניו.

    "אחת עשרה וחצי. קום! קום! מחפשים אותך בשין גימל, קום כבר!".

    אסף עצמו מהמיטה,  התלבש ויצא לשער הבסיס.

    מרחוק הבחין ברכב כסוף, חונה ליד השער. מחוץ לרכב עמדה נערה בלבוש אזרחי.

    "שירה? איזו הפתעה? מה את עושה פה?" חיבק אותה בהתרגשות.

    "סוף סוף אתה קם? הנה אתה. למה אתה לא עונה לי בטלפון. כל כך רציתי לראות אותך, אז לקחתי מאבא את האוטו ובאתי".

    "שירה. שיחקת אותה בענק".

    ==

    השבת כבר יצאה. שירה בקושי הצליחה להיפרד מאסף.

    "את מדהימה. אני כבר סופר את השניות עד לשבת הבאה"

    "אם עוד פעם אתה לא יוצא, אני מגיעה אליך לישון פה".

    נשקה לו שוב ונסעה צפונה לביתה.


    אסף הסתכל באורות המתרחקים עד שנעלמו ופנה ללשכת המפקד, שם מצא את עידו.

    "כן אסף?"

    "תראה עידו אני יודע שאתמול קצת הגזמתי. רציתי להגיד שאני מתנצל."

    "אתה מבין את חומרת הדברים שאמרת?"

    "כן אני מבין, זה לא היה צריך לקרות".

    "מצד שני יש לך גם נקודות זכות. קודם כל חזרת בזמן עם כל הצוות שלך וזה ראוי להערכה. דבר שני אחרי שראיתי את שירה הבנתי שהיית במצב רגיש. מבחינתי ,השיחה ההיא לא התקיימה מעולם. אבל אני מציע לך לא לבחון אותי שוב. ברור?"

    "כן המפקד. זה ברור" אסף הרכין ראשו ופנה לצאת.

    "אסף. עוד דבר"

    "כן המפקד".

    "תדע לך שעשית על אימא שלי רושם נהדר".

    "מה? מתי? אני אמור להכיר אותה?" .

    "קוראים לה ניצה. היא כבר עדכנה אותי".

    דרג את התוכן:

      תגובות (159)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/2/14 10:33:
      יפה...אהבתי:)
        26/2/14 21:34:
      אחאב כל כך צבא,כל כך אהבה,כל כך ישראלי....מקסים
        18/9/13 06:17:
      הוא פשוט שריונר .... כמה ישראליות שורשית יש כאן. אהבתי
        17/9/13 17:05:

      חיפשתי את תגובתי וכנראה שדווקא כאן
      היא נשמטה לה ....אז הנה הבאתי עכשיו את השיר 
      חג שמח ובהצלחה עם ה"אוסף ישראלי"
      http://www.youtube.com/watch?v=RZJjYyTdkDI

        19/12/11 09:55:
      קראתי, נהניתי, החזיר אותי לימים ששני בני היו שיריונאים ..אהבתי את הסוף
        18/12/11 22:41:

      נפלא , תודה , נהנתי :)

        13/1/11 03:13:
      יופי מרתק,וכוכב כמובן,,
        8/1/11 13:03:
      נראה לי שגם השריון מתופעל על ידי האמהות.
      חשבתי שזה קורה רק בחילות אחרים...
      :)


        8/1/11 12:46:
      תענוג צרוף.
        8/1/11 00:15:
      סיפור יפה , איזה יצירתיות.
      תודה נהניתי
        7/1/11 00:36:
      סיפור חמוד לאללה ! *
        2/1/11 08:09:
      אתה רומנטיקן חסר תקנה
      שרית
        1/1/11 19:49:
      סיפור מרגש במיוחד, שה' ישמור על כל החילים שלנו.
        1/1/11 18:59:
      בגלל שהוא מקצועי ואחראי...

      מלח הארץ עידו אסף שירה וכל האימהות
      שנותנות לנו בנים כל כך גבריים.

      סיפורך שיקף את המציאות הקשה את הקונפליקטים
      ואת כוחה של האהבה של אשה ,אם ולמדינה.
      תודה
        31/12/10 17:50:
      ממש לא פשוט להיות שריונר...
        31/12/10 17:26:
      תענוג לקרוא אותך אחאב מהשורה הראשונה עד לפאנץ ליין המגניב. ההוויה הישראלית מצטלמת מצוין דרך עיניים אוהבות אדם והכתיבה הקולחת שלך.
        30/12/10 22:23:
      יופי של סיפור!
        30/12/10 22:00:
      יפה אחאב. נהניתי מהקריאה ו"התבאסתי" מהצבא, וזה אומר שהסיפור טוב:).
      סופשבוע נעים לך ושנה אזרחית מוצלחת.
        29/12/10 13:37:
      סיפור חמוד
      ואי-אפשר להתעלם מהרקע שהתאמת את צבעו לשריונר.
        29/12/10 13:12:

      צטט: שפק 2010-12-28 16:19:57

      "עם הרוח הנושבת
      "בדרכי אבק
      "השרשרת מסתובבת
      " בגרון מחנק...."

       

      בדיוק - מקהלת  300 גברי השיריון 1962 ("היום מלאו 6 שנים למבצע סיני")

      עם המנצח זיקו גראציאני

        28/12/10 21:16:
      אחאב,
      איך צחקתי מהשורה האחרונה בסיפור!!
      מאוד ישראלי, מאוד אנחנו, מדינה קטנה קטנה.
      תודה.
        28/12/10 20:34:
      אחאב ידידי
      ענקקקקקקקקקקקק
      סוקראטס
        28/12/10 17:04:

      תענוג אמיתי.

      מרימה כוסית לחיים לכבודך.

      ולחיי שנה אזרחית טובה ומאושרת.

      וכמובן לחיי האהבה.נשיקה

      ''

        28/12/10 16:53:
      חמוד מאוד. תודה ו*
      לאה
        28/12/10 16:19:
      "עם הרוח הנושבת
      "בדרכי אבק
      "השרשרת מסתובבת
      " בגרון מחנק...."
      אוח איזה תענוג

      יחיו הקנאים...♥
      אפשר לפרסם אותך בפייסבוק?
        28/12/10 09:03:
      קראתי בנשימה אחת.
      מוכשר שכמוך...
        28/12/10 08:48:

      והנה חזרתי :)))))

      וגם כיכבתי...צוחק

        28/12/10 01:03:
      סיפור מרתק וסוחף
        28/12/10 00:51:
      יפה.אהבתי
        27/12/10 22:59:
      הי,
      ידעתי!
      חשבת להפוך את זה לתסריט?
        27/12/10 21:58:

      מקסים,

      סיפור זורם,

      נהדר,

      הפואנטה.....

      איזה יופי!@!!

      אחזור מחר.

      . עם צאת הכוכבים...:)))))

        27/12/10 21:11:
      יפה מאוד אחאב וסחתיין על הפואנטה
      בסוף, הזכיר גם לי ימים עברו לא רק
      לניצה...*
        27/12/10 20:45:
      מקסים! תודה!
        27/12/10 20:09:
      סיפור יפיפה.
      תודה לך על העונג שהסבת לי.
      ****
        27/12/10 19:41:
      מעולה! פשוט מעולה!
      הסיפור..הזרימה...הכתיבה..
      וואו. ממש אהבתי...
        27/12/10 18:41:
      סיפור כיף... מאוד טבעי ומקרב. אכן דברים השתנו. אם היה מדבר ככה אל מפקד לפני דור, היה נרקב בכלא עד סוף השירות. ואם היה מסתבר שמכיר את האמא של המפקד, היה נאלץ להתחתן עם הבת המעפנה שלה במקום המש"קית.
        27/12/10 18:27:
      סיפור יפיפה.
      התוכן ריקת אותי...
      גמעתי את הכל ...בשקיקה.
      *********
        27/12/10 17:26:
      באמת ואאהה.שיחקת אותה בסוף.גם שירה שחקה אותה.
      כולם יצאו בסדר ונותרה תחושה חיובית.זה העיקר:-)
      אחלה ספור
        27/12/10 17:16:

      wow קראתי בשני שלבים...

       

      והסיפור ממש מקסים.

       

      כמו תמיד אתה כותב נהדר...

       

      אה... יפה לך לבחור בשם שירה...:-)))

       

        27/12/10 13:54:

      כתיבה קולחת, מרתקת ומפתיעה (אם כי היה לי חשד קל כשניצה הזכירה את בנה פעמיים).
      חייבת להגיד שהכתיבה שלך מציאותית, מעבירה בחן מיוחד את ההוויי הישראלי ומאוד אוטנתית.
      כייף לקורא אותך.
      ג'אן

        27/12/10 13:13:
      נהדר כמו כל הסיפורים שלך עד כה. אני לא מתחנפת!!!!!!! אני פשוט אומרת את האמת לאמיתה. אני צונחת לסיפורים שלך ורואה אותם כמו סרט לפני עיני...איזה יופי נהדר.
      דש מרחוק
      מירי
        27/12/10 10:29:
      ***
        27/12/10 09:37:
      סיפור נהדר
      תודה ויום נעים
      גרטה
        27/12/10 09:06:
      האמת. אתה כותב נפלא. אבל קשה לי עם סיפורי צבא.
      גם אם נשזרת בהם אנושיות. עצוב לי שזה הבסיס לערש נעורינו.
      אהבתי את הפאנצ'
      שיחקת אותה
        27/12/10 08:00:
      לך*
        27/12/10 07:40:

      וואו... פשוט וואו.

      מבאס שאי אפשר להעניק עשרה כוכבים במכה אחת.

        27/12/10 06:47:
      יופי של סיפור.
      הכתיבה מרתקת והדיאלוגים אמינים למדי
      איכשהו תיארתי לעצמי ש"ההפתעה" תבוא בדמות של ניצה
      אבל באמת הפתעת אותי "במיקום" שלה כאימא של עידו...
      על כל פנים הסיפור מצא-מאוד חן בעיניי.
        27/12/10 03:34:

      אחלה סיפור.
      אנחנו מתחילים לפצח את הקוד שלך ולנחש את הסוף כבר בהתחלה.
      גילוי נאות: החבר הראשון שלי היה טנקיסט (לא בגלל עיני התכלת) ואני הייתי הראשונה בארץ (1983) שהחמאתי לגבר במילים "אתה תותח" (שזה ביטוי מתורגם מנורווגית בגלל כפל המשמעות של המונח קאנון).
      נו אבל אחר כך זה התגלגל ונעשה ביטוי של עארסים והגיע עד הרַפָּד ההוא מחולון שכותב מילים לשרית חדד...

        27/12/10 00:39:
      כל כך ישראלי הסיפור הזה שלך. (:
        26/12/10 23:12:
      סיפור מתוק על עולם קטן. במיוחד בישראל. שלא יחשבו שדברים כאלה לא קורים.
      פה ושם.
      לכן ראוי להיזהר שהמוטיב הזה לא יהפוך לסדרתי.
        26/12/10 23:07:

      :))) סיפור נחמד.
      (רוצה רק להגיד שהבנתי תוך כדי קריאה שניצה זו האמא...)
      ואגב, נראה לי שאני מתחילה "להתמכר" לסיפורים שלך קריצה

        26/12/10 23:06:
      חמוד
        26/12/10 22:01:
      סיפור-סיפור, גם אם שערתי שכזה יהיה סופו.
      הגברים לבטח יוכלו להזדהות כאן בקלות.
        26/12/10 21:49:
      היה רמז מטרים.....
        26/12/10 21:34:
      יופי של סיפור. ממתין לפרק הבא.
        26/12/10 21:18:
      סיפור כייפי!
        26/12/10 21:13:

      חחח גדול!!! שיחקת אותה!!!

      *

      אלומה

        26/12/10 20:52:
      איזו הפתעה נחמדה בסוף.
      וחוץ מזה, מסיבות פרטיות אוהבת את השם עידו
        26/12/10 20:52:
      סיפור שיכול לקרות לכל אחד.
      מהנה ביותר חבר שלי
        26/12/10 20:37:
      כתיבתך מיוחדת ומהנה.
        26/12/10 20:01:
      כתוב נהדר!!
      שרי
        26/12/10 19:30:
      מקסים. איזה יופי של סיפור.
      קראתי כל מילה בשקיקה ופשוט נהניתי.
      לקוח מחיי היום-יום של כולנו, לכאורה אין חידוש,
      אבל כל כך יפה.
        26/12/10 19:23:

      יפה, יחי המאמינים באהבה וביושר 
      שירה וניצה ניצחו בענק (נשים...ברור.)

      תודה.

        26/12/10 19:03:

      אחאב חברי היקר נשיקה

      נהנתי מאוד לקרוא את הסיפור שכתבת

      ובסוף ניגבתי דמעות סוררות

      * כוכב אהבה ממני

      חיה

      http://cafe.themarker.com/image/1870407/

        26/12/10 18:43:
      אני מקווה בשביל עידו וחייליו שאמא שלו גם טרחה להסביר לו קצת הלכות אנוש. זה שיעור חשוב קודם כל לעידו. ופריירים, מסתבר, אכן מתחלפים
        26/12/10 18:29:

      ''

      שאלוהים ישמור גם על האימהות של

      הטנקיסטים שיש להן לב אימהי אבל

      עצבים מפלדה, עם הצמ"פ והמט"ק

      והקת"ק והחש"ן והשב"ק (שיבוץ קרבי)

      הטפ"ש (כשמו כן הוא) והשו"ח והקצ"ט

      זר מניע וניקוז המשקעים,

      איסמעיל האנייה והחלפת מנועים.

      ואם יש סופת חול, שותים לֵס-קפה...

        26/12/10 17:27:
      נחמד מאוד
        26/12/10 17:15:
      יפה.
      כל הכבוד!
        26/12/10 17:12:
      נחמד
        26/12/10 16:56:
      מרשים ביותר וגורם לגעגועים.
        26/12/10 16:51:
      למה היית לי תחושה מהתחלה שניצה היא אימו של עידו? חחח

      אחלה סיפור
        26/12/10 16:42:
      שבוע טוב.
      סיפור טוב.
      :-)
        26/12/10 16:24:
      א ח א ב

      נכבשת במילותיך
      סיפור נהדר
      מחכה לעוד
      תודה וערב נפלא
        26/12/10 16:13:
      שביל חלב מגיע לך !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אהבתי
        26/12/10 15:31:
      *
        26/12/10 15:06:
      תודה אחאב הכתיבה מרגשת זה קצת מחזיר אותי לספורי הצבא מה שהפתיע אותי זה היה הסוף ששריונר עם כל הכבוד לשריון ויש כבוד יש אנשים מאחורי זה והיום זה קצת חסר אנשים אנושיים כל כך שיהיה יום טוב
        26/12/10 15:01:
      כאמא לבן חייל הסיפור הזה נגע בנקודות רגישות.
      אהבתי.
      אחאב ,
      שיחקת אותה בסיפור מרגש ביותר.
      אהבתי מאוד את הכתיבה
      הסיום חבל על הזמן. גם שריונר הוא קודם כל אדם*
      אחאב ,
      שיחקת אותה בסיפור מרגש ביותר.
      אהבתי מאוד את הכתיבה
      הסיום חבל על הזמן. גם שריונר הוא קודם כל אדם*
        26/12/10 14:42:
      נהדר....
        26/12/10 14:37:

      מקסים, יפה מאוד - זר של כוכבים

      זיוה הרץ

      מאמנת אישית להעצמה נשית

        26/12/10 13:58:
      איזה יופי.
      ספור ספור הבאת לנו כאן.
      העלילה מקסימה והספור בכללו מרתק.
      התחברתי לספור ואהבתי...ובמיוחד כשריונר לשעבר:-)
        26/12/10 13:55:
      אתה אלוף! לא ציפיתי לסוף הזה וגם ממש לא רציתי שיגמר. סיפור מסופר היטב היטב!
        26/12/10 13:55:
      אתה אלוף! לא ציפיתי לסוף הזה וגם ממש לא רציתי שיגמר. סיפור מסופר היטב היטב!
        26/12/10 13:40:
      אהבתי, נוסטלגיה לנסיעות באוטובוס עם מדים
        26/12/10 13:25:

      ריתקת אותי מהרגע הראשון של הסיפור

      סיפור על ערכים, התנהגות, חברות אהבה

      יש בה מכל מה שמזכיר לנו ישראלי מיהו

      והערכים של אחריות אישית, ערכי צבא

      חום ואהבה מסתבר שקיימיים אצלנו באופן מיוחד

      אבל הגדולה שלך היה להציג ולהמחיש באמצעות

      הסיפור הנהדר

      אין אתה חייב להמשיך לכתוב עוד ועוד

        26/12/10 13:21:
      איזה יופי.
        26/12/10 12:33:
      ספור פשוט על חיים מורכבים כל כך אנושי ומתוק. יופי
        26/12/10 12:13:
      מקסים...למרות שהיה קצת ברור...
        26/12/10 11:57:
      יפה יפה
        26/12/10 11:48:
      חח.....איזה יופי...
        26/12/10 11:48:
      קראתי בהנאה, שבוע טוב
        26/12/10 11:35:
      קולח ומעניין. יופי של פואנטה בסוף
        26/12/10 11:14:
      סיפור מקסים ! כמה יפה אתה כותב
        26/12/10 11:13:
      יפה...*
        26/12/10 10:12:
      עוד סיפור מרתק הנקרא בנשימה אחת בציפייה לפאנץ' ליין המגיע בסופו!
        26/12/10 10:07:
      יפה :)
        26/12/10 10:04:
      כתוב יפה
        26/12/10 10:03:
      איזו הפתעה.
      מקסים.
      תודה לך!
        26/12/10 09:56:
      אהבתי בתור שריונר לשעבר ובתור סתם קורא
        26/12/10 09:55:

      קראתי אותך בהסחפות וענגתי

      חשתי עד כמה התגעגעתי לכתיבתך

      מופלאה בעינ י היכולת שלך להעלות על

      הכתב תחושות במלוא העוצמה.

      סיפורך מסעיר את הדימיון.

      תודה על ההשראה.

      שמרת על המתח עד הסוף...

      נפלא.

      תודה ששיתפת.

       

       

      ''

        26/12/10 09:34:
      אחלה סיפור, עם כל מה שדרוש ל"תבשיל" משובח!
        26/12/10 09:34:
      אחלה סיפור, עם כל מה שדרוש ל"תבשיל" משובח!
        26/12/10 09:23:
      סיפור מרתק עם סוף מפתיע!
      אתה כותב קולח ומעניין.
      אוה
        26/12/10 09:17:
      נחמד
        26/12/10 09:16:

      משובח מאוד.
      גורמה ממש.
      נהנתי מאוד לקרוא,
      כתוב נפלא כהרגלך.
        26/12/10 09:16:

      משובח מאוד.
      גורמה ממש.
      נהנתי מאוד לקרוא,
      כתוב נפלא כהרגלך.
        26/12/10 09:12:
      יפה :)
        26/12/10 09:04:
      אהבתי,תודה
        26/12/10 09:00:
      יפה מאוד. נהנתי
        26/12/10 08:58:
      קראתי בשקיקה .
      גם אני שרתתי בשיריון בחט' 188 בגולן.
      פשוט חייתי מחדש את עצמי . וניצה הזכירה לי את תפקידי
      בשיריון.
        26/12/10 08:51:

      יופי אתה כותב.

      רותי.
        26/12/10 08:48:

      כיף..פשוט כיף לקרוא אותך!!

      תודה

      .

      בלוז

        26/12/10 08:37:
      סיפור יפה עם פאנץ' מפתיע ומחוייך.
      כהרגלך כתוב נהדר.
        26/12/10 08:34:
      אהבתי בפירוש , אולי בגלל שיש לי שני חיילים בבית
        26/12/10 08:31:
      איזה כיף!
      שבוע טוב
        26/12/10 08:23:
      נהניתי לקרוא.
        26/12/10 08:22:
      נהניתי לקרוא.
      ענקקקקק
        26/12/10 08:02:
      לו היית יודע כמה נהנה לקרא את סיפורך ככה על כוס קפה
      בבוקר..היית כותב לעיתים יותר תכופות..
      תודה לך..
        26/12/10 07:54:
      הצלחת ובענק לשמור את הסוד עד הסוף
      בהחלט הפתעת.. למרות שהיתה תחושה שיהיה לה יד ורגל בגורלו של אסף.. לא היה לי צל של מושג מאיזה כיוון זה יגיע..

      לוקח לך זמן להתבשל בין סיפור לסיפור ובהחלט ברור למה... אתה מכניס בסיפורים של נשמה... וזה לא פשוט להפרד מחלק ממך..

      הדמויות שאתה בוחר גם כאן וגם בסיפוריך הקודמים מאוד אנושיים. מאוד אמיתיים.. למרות שלפעמים כמו בסיפור עם הטבעת והעורב... לפעמים קצת מהפנטזיה אבל זה מוסיף נופך אגדתי לסיפור <לסיפור ההוא במקרה זה>...

      הסיפור הנוכחי כל כך אמיתי.. שיכולתי לחוש בצבעים ובריחות ובגוונים הצה"ליים.. כולל השפה והרתמיקה

      אהבתי.. בהחלט אהבתי
      תודה
        26/12/10 07:50:
      כמה נחמד!!!!
        26/12/10 07:33:

      כתוב בקלילות כטבעה של שיחה שיטחית בין מכרים לרגע,
      מבליט את יחסן של ה"אמהות" בארץ ובעולם שכל חיל הוא בן שיש לאמץ ולחבק
        26/12/10 07:11:
      אתה כותב נפלא
      מחיה את הכתוב שכייף לקרוא
      בוקר טוב ושבוע עוד יותר טוב
      }{
        26/12/10 07:04:
      חשדתי בזב מההתחלה.... (-:
      תגיד, הושפעת אולי במקרה מהתמונה של הלןחם שלי?
      ודרך אגב לחמודה שמחכה לו בסופי השבוע
      קוראים רותם.... אבל לזו של חבר שלו קוראים שירה...(-:
        26/12/10 07:03:
      אחאב ידידי
      סיפור מצויין עם סוף כמו שצריך... (חשבתי על משהו אחר...)
      עשית לי פתיחת יום כמו שצריך!
      שאפו!
        26/12/10 06:58:
      נהניתי לקרוא
      עם הקפה של הבוקר.

      שבוע טוב, אחאב.
        26/12/10 06:54:
      החיים האלה :) אתה נוסע באוטובוס, נוצרים חיבורים מדהימים כאלה...
      סיפור מקסים
      שבוע טוב ומבורך
        26/12/10 06:02:
      סיפור יפה מהחיים בארצנו הקטנטונת.
      מעבר לסיפור היפה והסוף המפתיע,
      המיוחד לטעמי בסיפור הזה כמו גם בקודמים שלך,
      הוא הטוב שבאדם המודגש כאן ומרגש אותי.
      תודה אחאב.
        26/12/10 05:06:
      יופי של סיפור אחאב
      כתוב מעניין וקולע
      משום מה, הייתה לי הרגשה לאורך כל הסיפור שאכן הבן של ניצה זה העידו הזה :--)

      שבוע נפלא **
        26/12/10 05:02:
      ********
      מרגש.
        26/12/10 04:49:
      תודה יקירי על אחלה פוסט ככה על הבוקר...*
        26/12/10 03:47:
      אחאב סיפור מרגש....
      ארצנו הקטנטונת....
      געגועים....
      סיפור בכייף
        26/12/10 01:35:

      כל כך אמיתי.........

        26/12/10 01:32:
      :) טוב, הבנתי מייד.
      מעורר גם זיכרונות אבל זה לכולם.
      העיקר כתוב נחמד לאללה.
      נהניתי מכל שניה - תודה
      הוא פשוט שריונר,
      לא פחות ולא יותר :)*
        26/12/10 00:58:

      סיפור נהדר. כתוב בכשרון.

      הזכיר לי כשריונר לשעבר מצבים דומים...

      מצפה לעוד סיפורים.

      שבוע טוב,

      רמי

        

        26/12/10 00:48:
      יופי של סיפור...
      קראתי אותו בשני חלקים.
      ****
        26/12/10 00:42:

       יונהשבוע טוב

      ושנה טובה''

        26/12/10 00:33:
      כהרגלך - מקסים
      .
      השארת אותי עם חיוך על הפרצוף
        26/12/10 00:26:

      זה מצוין, אחאב.
      תיארת היטב את ימי השישי המבאסים האלה -
      יוצאים הביתה, או לא יוצאים, ואם יוצאים,
      כמה זמן ייקח עד שנגיע הביתה,
      כמה זמן ייקח עד שיקפיצו אותנו,
      ומה יהיה עם החברה?

      ושירה יצאה גדולה,

        26/12/10 00:24:
      סיפור יפה
      אהבתי***********
        26/12/10 00:22:

      צטט: g.a 2010-12-25 23:54:35

      המרחק בין גשרי בנות יעקב- אדיר
      חסר לי פירוט וסיבה למהפך שהביא אותו להחלטה לחזור לבסיס ,למרות שאני כבר מכירה את הסיפורים שלך .הכל פשוט קורה בהם.הם משקפים הוויה ישראלית, כי"ח כזאת...

      זוכרת את השיר שהיה ברדיו ? 
      "בין ברושים..."
      לפעמים משהו כזה מכניס את הדברים לפרופורצייה - ומבשר על השבת שבדרך.

       

        26/12/10 00:22:


      אהבתי!
      ואת האמת שהיתה לי הרגשה שניצה היא אמא של עידו....:-)

      ''

        26/12/10 00:08:
      נו מתי יצא הספר?(:
      סיפור יפה
        26/12/10 00:02:
      נחמד. החברות האלה שתמיד השבתות היו ארוכות יותר מדי בגללן...
      רוני (-:{
        25/12/10 23:59:
      אם יש סיבה שאני אוהבת את הקפה הזה, ואולי כבר אמרתי לך.. היא בדיוק בגלל הרגעים האלו.
      כשאני מוזמנת לסיפור קצר ונעים. אלה שלך הם הטעימים מכולם.
      אני פשוט אוהבת את הכתיבה שלך אחאב. ונהנית כל פעם מחדש. עכשיו, במקרה ושוב אין לי כוכבים - תדע שאחזור..מקווה שיש! כי אתה פשוט כוכב מנצנץ באור יקרות.
        25/12/10 23:59:
      אם יש סיבה שאני אוהבת את הקפה הזה, ואולי כבר אמרתי לך.. היא בדיוק בגלל הרגעים האלו.
      כשאני מוזמנת לסיפור קצר ונעים. אלה שלך הם הטעימים מכולם.
      אני פשוט אוהבת את הכתיבה שלך אחאב. ונהנית כל פעם מחדש. עכשיו, במקרה ושוב אין לי כוכבים - תדע שאחזור..מקווה שיש! כי אתה פשוט כוכב מנצנץ באור יקרות.
        25/12/10 23:58:
      תודה על הסיפור ...

      קצת ארוך .... אבל שווה !
      (:

      שבוע טוב ..
        25/12/10 23:54:
      ידעתי, מהשנייה הראשונה נשבעת לך ידעתי, אבל איך תאמין לי... אני מכירה את הראש שלך עם הטוויסט בשנייה האחרונה.
      "איך אני מתגעגעת
      "שוב לרדת לסִינַי..."
      (פעם היו כותבים שירים מלוכלכים - ולא מגריז...)
        25/12/10 23:54:
      לא פשוט להיות שריונר :))
      כתוב יופי
        25/12/10 23:54:
      המרחק בין גשרי בנות יעקב- אדיר
      חסר לי פירוט וסיבה למהפך שהביא אותו להחלטה לחזור לבסיס ,למרות שאני כבר מכירה את הסיפורים שלך .הכל פשוט קורה בהם.הם משקפים הוויה ישראלית, כי"ח כזאת...
        25/12/10 23:51:
      אחאב,
      סיפור נהדר וקולח,
      לא פשוט להיות שיריונר,
      תודה
      ושבוע פלא
      דבי
        25/12/10 23:50:
      כיף לקרוא :-)
      נהניתי
      *
      סיפור חמוד ומרתק! לילה טוב, ושבוע טוב.
        25/12/10 23:38:
      :))
      סיפור יפה
      בהתחלה אפילו חשבתי שהיא אחות של עידו
      ושניהם הילדים של ניצה
      אבל טוב שלא נגמר כך
        25/12/10 23:30:
      קראתי... נשארתי מחוייכת. כיף של סיפור. אתה כותב נפלא, קולח, ומעניין עד למילה האחרונה.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל