פייסבוק, האתר החברתי הגדול והמשפיע בעולם, עבר לא מזמן את הרף של 500 מיליון משתמשים. מבחינה תיאורטית מדובר במדינה השלישית בגודלה בעולם (אחרי סין והודו). כמות המידע המועבר ברשת החברתית אינו בר השוואה לשום דבר בהיסטוריה המקוונות. פייסבוק הוא הכלי האולטימטיבי לשנות ה-2000. הוא וירטואלי (למה לצאת מהבית כשאפשר בחדר), הוא מהיר ומתעדכן בכל רגע (ערן דן איז אונליין.....ערן דן איז אוף ליין), הוא מעודד כתיבה יצירתית ותמציתית (omg,omfg,lol,g2g) והוא מעודד כל אחד לקחת חלק פעיל בשיח הציבורי. הדגש הוא על ה-אני: I write, I blog, I pad, I phone, ICQ (כמובן שאף אחד לא טרח לבדוק ש"אני" באמת מעניין. הרי רוב מי שאני מכיר סתם מחרטת את עצמו לדעת, בעצם, זה נכון גם כלפי).
אין קורס בתקשורת ברחבי העולם אשר לא דן בתופעה של פייסבוק. זו תופעה שמתפשטת גם לדיציפלינות אחרות כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, ניהול ואפילו החוג ההזוי מנהל עסקים (הרי מי שלומד שם לא נהיה מנהל ולא עושה עסקים- אז שידחפו את התואר בשלושים אלף שקל לתחת שלהם). הרשת החברתית מעלה שאלות רבות: האם פייסבוק משנה את מושג החברות (זה שהקופאית באי.אם.פי.אם היא אחת מ-800 החברים של ערן דן בפייסבוק באמת אומר משהו על הקשר ביניהם)? האם לא גדל דור של אנשים שמתרגל לנתק חברתי ומסתפק רק בתקשורת דרך הרשת? האם הכוח שיש בידי הרשת לא מאיים מדי? הרי הם יודעים הכל: מי החברים שלי, מה הסטאטוס שלי, האם אני בקשר או רווק, מה אני אוהב (like) או לא אוהב (dislike) וכו...
שאלה מהותית היא השפעת הרשת על הצעירים שהם מרבית המשתמשים (נכון, גם למרצה שלי בחוג יש אתר פייסבוק עם שלוש חברות: שולה, חווה וברטה). יש הטוענים כיום כי פייסבוק מעודד מודעות חברתית. ברשת יש אינספור קבוצות אשר דנות בגורלו של גלעד שליט, מצב ההסברה של ישראל בעולם, המשט בעזה (אהבתי בעיקר את זו שמשווה את ארדואן להיטלר- לא הגזמנו) ואפילו סרטן השד (קמפיין ה-"אני אוהבת את זה על הכסא"-. שרמוטה, יש לה סרטן השד וכל מה שהיא חושבת עליו זה סקס). כל הקבוצות הללו גורמות לכך שהצעירים נחשפים לסוגיות חברתיות, מדיניות ופוליטיות ואף יכולים לקחת בהם חלק. אפשר לשנות סטאטוס וברגע אחד להעביר לכל חבריך את דעותיך על נושאים שונים (צחי הנגבי תעשה לי ילדים!). בנוסף, יש לרשת החברתית עוצמה ענקית בגיוס המהיר של מאות פעילים, עצומות שנוצרו בפייסבוק כבר הצליחו למשוך מיליוני חותמים. זה מה שנקרא Activism.
ומצד שני, יש לתהות על מהות המעורבות החברתית הזו. נכון, כאשר מציגים לראש ממשלת ישראל עצומה וירטואלית הקוראת לצמצום מספר הפרחות בכיתה ועליה חתומים מיליון איש יש לזה השפעה. מצד שני, ברור שלאף אחד לא באמת איכפת מהסוגיה הזו. הרי אף חבר ברשת הזו שעשה like לעצומה לא חושב אפילו על להזיז עצמו מהבית. אין סטודנט שבאמת הולך לעמוד בכיכר אנטין (סליחה, אני מ-TAU) עם איזה שלט נגד חוק האברכים כשערב לפני חני עובדיה פותחת ליין חדש ב"דיזינגוף" (פרסומת סמויה- מי שם לב?!) ואף אחד מכל החתומים אינו באמת פעיל חברתי שכן הפעילות שלו מצומצמת לנקישת אצבע על עכבר. כאשר יש "Family Guy" וגם ככה כל ה-800 חברים מסטולים בבית למי יש זמן ללכת להפגין? ובכלל מה זה הפגנה (נראה לי שזה מין כזה הדבר שהמתנחלים עושים?) אז כן- כל הכבוד לאותם פעילים חברתיים שחשו כה נסערים לאור אוזלת היד של ממשלת ישראל להחזיר את גלעד הביתה שהם הגדילו ועשו Like על הקומנט "גלעד שליט לחופש נולד". ויותר מכך, תודה! תודה לכל עשרות האזרחים שלא היו מוכנים עוד לשבת בצד ושינו את הסטאטוס שלהם (!) וכתבו "יו גלעד, אני לגמרי איתך". זה יותר עצלנות מפעילות וזה יותר Slacktivism מ Activism. אין פלא שהחרדים הם היחידים שמקבלים משהו, בין כל הLike ל לא Like הם שורפים פחים בירושלים, וחיתול אחד עם צואה על שוטר שווה יותר ממאה חתומים על עצומה ברשת.
אך יש לומר את האמת, לא מדובר בחידוש. ההתנהגות הזו קיימת גם בקרב המאותגרים דיגיטאלית (אנשים בגיל ההורים שלנו). אם שמתם לב איש מהנאומים בכיכר רבין לא אמר "אחריי", כולם אמרו "בלעדיי" והטיפו לילדים לעשות מהומה (עיין ערך יאיר גרבוז. והנכד ההזוי של רבין- מי הוא שיבוא וידבר בעצרת? למה לא המנקה של יצחק ולאה- היא הכירה אותם הכי טוב מכולם).
אם הייתה לי היכולת הייתי עושה כל שביכולתי לארגן הפגנה מתחת לבית של נילי ואהוד (ברק למי שלא מעודכן) תחת הכותרת " נילי תעסיקי אותי- אני סטודנט ואני מרוויח פחות מעובד זר". אם הייתה לי היכולת הייתי שורף פח מתחת לבית של גדעון סער תחת הכותרת "העם היהודי סבל מספיק- באימא שלך תפסיק לתקלט בזינגר". לצערי, נסיבות חיי מונעות ממני לעשות זאת. לא, אינני נכה אלא החודש עשיתי מנוי ל "הוט מג'יק". עמכם הסליחה. |