בעוד שבעולם המערבי שבתו כמעט לחלוטין המנגנונים הממשלתיים בסוף השבוע החולף, הרי שבמזרח הרחוק הם המשיכו לעבוד – ואף קיבלו החלטות חשובות.

נתייחס פה להתפתחויות לסין ונחזור ליפן באייטם נפרד. את ההחלטה של הבנק המרכזי הסינית (PBOC) להעלות את הריבית יש לשייך לקטגוריה של צעדים שבעיקרון אינם מהווים הפתעה -- אבל בכל זאת הצליחו להפתיע בעיתוי שלהם. העלאת הריבית ברבע אחוז – לשיעור של 5.81% עבור הלוואות מהבנק המרכזי ולשיעור של 2.75% על הפקדות בו – באה בעיקבות העלאה דומה באוקטובר, ועל רקע ציפיות לסידרה של העלאות במהלך השנה הקרובה. הדיון סביב הצורך להדק את המדיניות המונטרית בסין מתקיים ואף מתעצם בהדרגה לאורך השבועות והחודשים האחרונים.

לכן ברור שלא מדובר בתפנית עקרונית כיוון המדיניות. אבל בכל זאת, מדובר בהפתעה טקטית, בלפחות שני הקשרים. ראשית, עצם השימוש בכלי הריבית מהווה הפתעה מסויימת, למרות העובדה שהריבית כבר הועלתה באוקטובר. זאת מפני שמאז אותה העלאה, ה-PBOC העדיף לפעול דרך ציר אחר, על ידי העלאת שיעור הרזרבות שהבנקים נדרשים להחזיק אצלו. ההזדקקות לכלי הרזרבות גברה לאחר שב-3 לדצמבר, הודיעו קברניטי המשק באופן רשמי שהמדיניות המונטרית תעבור מגישה 'מרחיבה' לגישה 'זהירה'.

המניע לשינוי הזה היה הזינוק בשיעור האינפלציה בסין שניכר מזה כמה חודשים במדד המחירים לצרכן, ושכבר לא ניתן לייחס אותו רק להשפעת העליות החדות במחירים של מוצרי מזון. אבל מסתבר שהמשך אותו זינוק שבא לידי ביטוי במדד לנובמבר --  בו שיעור האינפלציה ל-12 החודשים האחרונים טיפס לכדי 5.1% -- שכנע את הבנק המרכזי שצעדי ההידוק דרך העלאת הרזרבות אינם מספיקים ושיש לחזור ולהפעיל את כלי הריבית.

הצורך בהעלאת הריבית היא ברורה בהקשר המוניטרי: מאחר ושיעור הריבית על פקדונות בנקאיים הוא שלילי באופן ריאלי (כלומר הוא עומד מתחת לרמת האינפלציה השנתית), ונהיה יותר שלילי ככל שקצב האינפלציה עולה, אנשים נרתעים מלהפקיד כספים בבנקים. במקום זאת, הם מעדיפים לרכוש מוצרים כאמצעי ההגנה היעילה ביותר נגד עליות מחירים בעתיד. משקי בית רוכשים בחנויות, בעוד שהסוחרים והתעשיינים אוגרים מלאים וחומרי גלם, ובכך גורמים במו ידיהם למחסורים ולעליות מחירים. במשפט אחד – המנגנון האינפלציוני מתחיל לפעול, וככל שהציפיות לאינפלציה עתידית משתרשות, הן הופכות להיות נבואה שתגשים את עצמה.

זה מסביר מדוע האנליסטים צופים להמשך העליה בקצב האינפלציה, ל-6% לשנה ואף יותר, כבר בחודשים הבאים. לאור זה, ברור גם מדוע הרשויות הסיניות הגיעו למסקנה שעליהם לפעול ביותר נחישות. הדרך בה הם מעבירים את המסר על מסקנה זו היא לא רק עצם העלאת הריבית, אלא התאריך בו הם בחרו לפעול, שהוא האלמנט המפתיע השני בהחלטה הנוכחית.

ההודעה על ההעלאה ביום שישי לא היתה מכוונת לתפוס את השווקים המערביים בתנומת חג המולד – לכל היותר, זו היתה מטרה משנית. היעד המרכזי היה פנימי, לפעול לפני סוף השנה, מפני שבתחילת השנה הבנקים הסינים הגדולים קובעים מחדש את הריבית שהם יגבו על הלוואות לטווחים הבינוניים והארוכים. העלאת הריבית לטווח קצר עכשיו, על רקע ההעלאה באוקטובר וההודעה הרשמית על מעבר למדיניות 'זהירה' (קרי מרסנת), משמשת כאזהרה ברורה על הכוונה להמשיך ולהעלות את הריבית במהלך 2011, אולי תוך דחיפת מרבית ההעלאות לתוך המחצית הראשונה של השנה. ממילא הבנקים יקלטו את המסר ויעלו את הריבית גם לטווחים ארוכים יותר.

שיקולים אלה אינם תיאורטיים, אלא מעשיים ביותר. ביום שישי, מכרז שגרתי של מק"מ סיני ל-3 חודשים, בסכום של 20 מיליארד יואן, נכשל – כלומר, לא היו מספיק הצעות רכישה כדי למכור את כל הסחורה המוצעת במחיר המוצע. ייתכן שאירוע זה, שבכל יום אחר של השנה היה מקבל תהודה גדולה מאוד, היה הגורם הישיר להחלטה להעלות את הריבית, אבל אולי ההחלטה כבר התקבלה וזה מקרי. כך או אחרת, מכרז כושל הוא סימן למצב קשה, טרום משברי.

לעומת הצורך הברור בהעלאת הריבית, חוששים השלטונות הסיניים מהתוצאות השליליות הנילוות לצעד זה – ובעיקר לסכנה של כניסת גל 'כסף חם' מחו"ל במטרה לנצל את הריביות ההולכות ועולות בסין. כדי לסתום או לפחות לבלום תופעה זו, הרשויות הודיעו על כוונה – אך בינתיים לא על הצעדים הספציפיים -- להדק את הפיקוח ואת הענישה בתחום זה.

יש בכך להעיד על חומרת המלכודת המאיימת על סין. מצד אחד, הגיאות הפנימית – הנובעת מצעדי התימרוץ העוצמתיים (כדי 15% מהתמ"ג!!) שננקטו בעת המשבר בשלהי 2008 – יוצרת אינפלציה ומשבשת את המנגנוניים הכלכליים על ידי ליבוי ביקושים מלאכותיים. מצד שני, תגובה חריפה מדי לאיום האינפלציוני תגרום להאטה כלל-משקית ולזעזועים חברתיים אפשריים,  כאשר במקביל הטיפול המונטרי, קרי העלאת הריבית, תגרום לתוצאות לוואי במערכת המונטרית.

בהקשר זה חשוב לציין שהאופציה של הגברת קצב הייסוף של היואן – כפי שהאמריקנים דורשים – היא גם חרב פיפיות. מצד אחד, ייסוף הוא מהלך דפלציוני ולכן הוא יועיל לצורך המיידי. אבל מצד שני, יצירת הציפיה שקצב הייסוף יגבר תמשוך זרם עצום של כספים ספקולטיביים לסין.

הניווט בין האיומים המנוגדים האלה יהיה קשה, במיוחד במשק כה גדול וכה רווי מתחים פנימיים (לדוגמה, בין המרכז לבין המחוזות השונים) כמו זה של סין. אבל דבר אחד ברור עכשיו, והוא שסין נמצאת בעתיד הקרוב בתוואי של הידוק מונטרי וצמצום קצב הצמיחה. יש לכך השלכות מרחיקות לכת לגבי הכלכלה העולמית בכללותה ולכמעט כל השווקים הפיננסיים – אולי  במיוחד לשוקי הסחורות, בהם הביקוש הסיני שיחק תפקיד מרכזי במגמת העליות.

סוף