מאז ומקדם הכירו היהודים את גזרות המלבושים שחפצו לשלול מהם את ״הלבוש היהודי״. בימינו איננו מכירים, תודה להשם, גזרות כאלו. אך לא ייאמן שדווקא השטריימל היהודי עולה לאחרונה למוקד הדיון, והפעם בנימוק של ״צער בעלי חיים״ ■ בשורות הבאות - סקירה על הלבוש היהודי וגזרותיו בעבר, ושיחה עם הרב מנחם אליעזר מוזם שיחי׳ על השטריימל בהווה.

סיפור ידוע מתאר חסיד שנסע ב״סאבוויי״ הניו יורקי בעודו לבוש ב״שמונה בגדים״. מגבעת רחבת תיתורא לראשו וחליפה שחורה לגופו. ניגשה אליו אשה חילונית ומחתה בתוקף: ״אני חושבת שאתם דוחים! גם אני יהודייה, אבל אינני חשה צורך לפרסם את זה לכל העולם! אתם מתבלטים ביהדותכם וממיטים בושה על העם שלנו״.

״גברת״, השיב לה באנגלית מהוקצעת, ״אני מבני האיימיש״(כת גויית שדוגלת בהתחברות מוחלטת לטבע, ובניה מתלבשים בדומה ליהודים). ״אוי, אני מצטערת!״, התנצלה הטרחנית, ״אני חושבת שאתם

אנשים נפלאים. הצורה בה אתם נצמדים לדרכיכם המסורתיות...״

■

כאשר נבקש להגדיר ״לבוש יהודי״ מהו - נתקשה בכך. מהו המאפיין של ״לבוש יהודי״ - החליפה שנרכסת מצד ימין על שמאלי ה״הויזען זאקך הנהוגים בגור? הפראק הרבני? הקאפטן הירושלמי? כל עדה וכל חוג רגילים ללבוש כמנהגם, וכל אלו יחד נכללים תחת ההגדרה לבוש יהודי. מי שבכל זאת טוען לכתר הלבוש היהודי האותנטי הם בני העדה התימנית. לדבריהם, יתכן שהלבוש התימני המסורתי הוא הלבוש המקורי אותו לבשו בני ישראל כשיצאו ממצרים.

ראשית, ״ברור וידוע שבני ישראל לבשו שמלות״, אומר הרב שגיב מחפוד, יצרן הלבוש התימני היחיד בעולם. ״כתוב ׳וכיבסו שמלותם׳, וידוע שבני ישראל לא שינו את לבושם. יהודי תימן היו ידועים בכך ששמרו על המסורת ועל הלבוש האותנטי לאורך כל השנים. ידוע גם שבתימן, לבושם של היהודים היה שונה בתכלית מהלבוש של שכניהם הגויים. לכן נראה שזהו הלבוש היהודי הקדום ביותר שיש, עוד מלפני בית ראשון, אולי אפילו מזמנו של אברהם אבינו״.

כמה מילים על הבגד דמוי השמלה: הלבוש התימני כולל בגד דמוי שמלה, המכונה ׳גמיס׳. בבגד יש שני קרעים היוצאים מהקצוות - זכר לחורבן(וזה בודאי לא מזמן יציאת מצרים!...) ה׳גמיס׳ הוא בעצם בד עם פסים, וניתן להשיגו בהרבה דוגמאות וצבעים. ׳מדאני׳ הוא בגד שחור עם פסים לבנים בו הלכו יהודי תימן ביום שישי. בבגד זה התהלכו עד שעת בין השמשות, אז היו מחליפים לבגד של שבת שהוא תמיד בצבעים בהירים. ה׳גמיס׳ של שבת מהודר יותר ועשוי מבד משי. לעתים הוסיפו עליו בגד נוסף, דומה, אך פתוח לכל אורכו. בגד זה מכונה ׳קופתאן׳ וגם הוא מיוחד לשבת.

״בתימן היית יכול לזהות מרחוק מי יהודי ומי גוי לפי הלבוש. זהו לבוש שיהודי תימן שמרו עליו במשך הדורות ואיננו קשור לתימן דווקא. רק כאן בארץ, הוא נתפס כלבוש תימני״. הרב שגיב מחפוד החליט להקדיש את חייו למסורת יהודי תימן, והוא נחשב היום ליצרן היחיד בעולם של מלבושים אלה. במשך שלוש שנים אסף תמונות עתיקות של הלבוש המסורתי, ומהם ייצר העתקים מדויקים. כיום הוא מייצר ומוכר.

״זו פעם ראשונה בהיסטוריה שמייצרים את הבגדים הללו בסיטונאות. אפילו בתימן ייצרו אותם באופן ידני. את הייצור אנחנו עושים בסין, כי שם זול יותר. שלחנו להם את התמונות והם ייצרו לנו העתקים מדוייקים, אחד לאחד. זו עבודה לא פשוטה שארכה שנים, אבל היום יש לנו את כל הדוגמאות האפשריות״.

למעשה, אין כיום עדה שיכולה להוכיח בודאות שהלבוש שלה הוא הלבוש היהודי המקורי. מסתבר גם שאין בכך נפקא מינה, מכיון שהעיקרון של ״לבוש יהודי״ הוא העובדה שמדובר בלבוש מתבדל, ולאו דוק א לבוש מסוים. ״לבוש יהודי״ זה לא תפילין או ציצית שחייבים להיעשות בצורה מסוימת ומדוקדקת. לבוש יהודי זה כפשוטו, לבוש צנוע אותו לובשים היהודים...

לפני שניפרד מהלבוש התימני, נזכיר את סיפורו המיוחד של ר׳ אביעד ג׳רופי. במשך שנים רבות הוא תר אחר הבגד היהודי האותנטי, בגד שיהיה הכי קרוב למה שאבותינו לבשו. ביום בהיר פגש את ר׳ יוסף מהצרי מראש העין. מהצרי היה אז כבן מאה שנה, והוא הפציר בג׳רופי שילמד ממנו את נושא הביגוד המסורתי, מכיון שלו עצמו אין ילדים והוא חושש שהדבר ישתכח מן העולם.

״מובן שהסכמתי״, סיפר ר׳ אביעד, ״וכשהבעתי בפניו את נכונותי, מיד שלח אותי לחדר מלא בדים וביקש ממני לבחור בד. בתוך כדי שאני בודק את הבדים, הוא בחן אותי ואת כישרונותיי. לאחר מכן ביקש ממני לבחור שולחן מבין שלל שולחנות העבודה בביתו. בחרתי את השולחן שהיה נראה בעיניי הכי פרקטי לעבודה. ואז הוא לימד אותי את הגיזרה של הלבוש היהודי״. מסתבר שר׳ יוסף מהצרי תופר מגיל שש את הבגדים באותה הגיזרה שאביו, סבו וסב סבו תפרו בתימן. הגויים קראו ללבוש הזה ׳לבוש של יהודי׳ - בלשון גנאי. יוסף הוא אחד מהזקנים

היחידים בארץ ישראל שקיבל את המסורת הזו״.

■

כבר בפרשה זו, פרשת שמות, בה מתחיל שעבוד מצרים, אנו מבחינים בניצני הגאולה: ״ויאמר ד׳ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... וארד להצילו מיד מצרים״(ג, ז־ח) ובזכות מה ניצלו בני ישראל ממצרים ? ידועים דברי חז״ל, שאחד מהדברים היה בזכות ״שלא שינו את לבושם״ !

במשך הדורות נטפלו הגויים ליהודים, לא פעם בנושא המלבושים, מה שזכה לכינוי ״גזירות המלבושים״. אם בעבר הרחוק מדובר היה בגויים שרדפו את היהודים, הרי שבתקופת ההשכלה הצטרפו גם יהודים למסע הרדיפה. על אחת מהגזירות מספר הרב יעקב ליפשיץ בספרו ׳זיכרון יעקב׳. המשכילים פנו מיוזמתם לממשל הרוסי בבקשה לחוקק חוק בענין המלבוש היהודי. וראה זה פלא: הממשל עצמו סירב תחילה להיעתר לנושא. זה לא נבע מאהבת ישראל, אלא מההבנה שמדובר בגזירה לא פרקטית, כזו שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. אמנם, סייג

המיניסטר הרוסי, אם תהיה פנייה עממית בנושא, ייתכן שנחוקק כזה חוק.

ערכו המשכילים מכתב פנייה מחודש, עליו החתימו המוני יהודים תמימים. המכתב היה כתוב ברוסית, ורוב האנשים לא הבינו את השפה. כאשר שאלו אנשים על מה הם מתבקשים לחתום, הסבירו להם שמדובר ב״עניין ציבורי נחוץ״. היהודים התמימים היו רגילים לחתום מידי פעם על בקשות שונות, וגם הפעם צירפו את חתימתם. כאב הלב לראות יהודים עטורי פיאות ו״קאפוטות״ חותמים נגד עצמם - אך למשכילים לא היה לב שיכאב.

כתוצאה מהפגייה נחקק חוק בעניין הלבוש. שוטרים הסתובבו ברחובות עם מספריים, בעזרתן קיצצו פיאות מיהודים ברחוב, ואף קיצצו את החליפות הארוכות לקצרות - בהתאם לצו האופנה. פעמים שלא היו בידי השוטרים מספריים והם תלשו פיאות באכזריות.

אם במקרים הקודמים היה מדובר בגזירה שבסופו של דבר נחקקה על ידי גויים, הרי שלא פעם החליטו יהודים על דעת עצמם להשיל את הלבוש היהודי - נושא שזכה לכמה וכמה התייחסויות מגדולי ישראל. במאמר מעניין שהתפרסם ב׳קול ישראל׳(אלול, תש״א) מוחה הג״ר דוד צבי זילברשטיין זצ״ל(רב בתל אביב יפו) על התופעה. את דבריו פתח באנקדוטה:

״שח לנו אחד הסופרים הידועים ביותר ממחנה הבלתי חרדים, שבהתכנס מוזמני ה״שולחן העגול״ בלונדון, נתאכזבה נפשו הפייטנית ממראה הנציגים היהודיים מארץ ישראל, שבחיצוניותם וקלסתר פניהם לא ראה אף יהדות כל שהיא; מלבד הרבנים שהופיעו בתלבושתם המסורתית, ובפרט הרב ר׳ משה בלויא, שלא העלים כלום מהירושלמיות שלו. זקנו ופאותיו המגודלים, ואף בגדיו המיוחדים הנהוגים בירושלים - הם השפיעו השפעה יפה על הרואים והסקרנים. והשפעה זו אומרת כבוד לאנשים המבינים כי צריך להתגאות בשמירתם על דיוקן העבר של העם, ואינם להוטים אחרי תמורות וחילופים, לקוחי חוץ וזרים למחותנו״.

וכאן הוא עובר לאקטואליה: ״עובדה זו מכוונת כלפי חלק מסוים מתושבי ארץ ישראל, שבאו הנה מהארצות שבאירופה המזרחית, כמו פולין, גליציה, רומניה והונגריה. אשר עם עלייתם על אדמת קודש השליכו מהם והלאה את הלבוש היהודי המיוחד וכר, עד שלפעמים אין להכיר ולדעת אם המשונה הזה הנהו אותו היהודי שראינוהו בווארשא או בקראקוב בלבוש וצורה יהודיים, או הנהו יליד וחניך הניכר ממרחקים שבקצה תבל. אם נעמיק לחקור על הסיבות של החילופין והתמורה הזאת, ועל תוצאותיה, כי אז נבין שאין כאן מילתא זוטרתא, כי אם ענין חשוב ורציני, שכדאי לתשומת לב והתבוננות מיוחדת״.

הוא מאריך בדברים נוקבים, אך עדיין משוכנע שלא כל הקוראים ירדו לסוף דעתו ויבינו עד כמה חשוב הלבוש היהודי. לפיכך הוא

מסיים: ״מובטחני, שלא כל קורא מסוגל לחדור לתוך תוכו של הענין הזה, ומה שלדידן הוי מומא לדידהו לא הוי מומא. אבל זה לא מפחית את הערך של הדבר וכל המסועף ממנו״. מעשה שהיה: סוחר גדול, מחסידי בעלזא, נאלץ לנסוע בחול המועד פסח לבית מסחר נכרי לצורך עסקיו, שכן מדובר היה בדבר האבד והפסד מרובה. הסוחר התבייש להסתובב ברחובות הנכריים עם השטריימל לראשו, והוא הצניע אותו. נכנס לבית הנכרי והתעמק בפרטי העיסקה. עם סיום העיסקה, כיבד אותו המארח בבירה. הסוחר הושיט את ידו לברך על המשקה, אך מאחר שנהג תמיד לברך בשני כיסויים לראשו, הוציא את השטריימל מאריזתו והתכונן להניחה על ראשו. באותו רגע שנזכר שפסח היום וכך ניצל משתיית הבירה ומאיסור כרת.

את הסיפור הזה שח רבי אהרן מבעלזא זצוק״ל שסיים ואמר: רואים אנו גודל חשיבותו של הלבוש היהודי המסורתי, שיהודי ניצל על ידו מאיסור כרת, ויש בכך שמירה מעולה לגבי איסורים אחרים (מרשימות הר״ב רנד, מובא ב׳הרב הקדוש מבעלזא׳, ירושלים תשכ״ז, עמי נ״ב).

מענין לציין כאן את דברי הכלבו, שמבאר את הצורך במלבושי שבת כדי להזכיר לאדם שלא ישכח בטעות ששבת היום: ״מחליף בגדי החול ולובש בגדי שבת. שיזכור שהיום

הוא יום קדוש ואסור בעשיית מלאכה״. ■

המלחמה הגדולה בנוגע ללבוש היהודי התגלעה דוק א בפולין, כאשר חוגים שלמים התייחסו אליה בבחינת ״יהרג ובל יעבור״. המתקדמים קיבלו את הגזירה בשמחה וראו בה הזדמנות ל״אירופיזציה״ נוספת מצידם. היראים, לעומתם, יצאו למלחמה עיקשת. אחד מגדולי השתדלנים היהודים ביקר בפולין בשנת תר״ו וטען באוזניהם, שאין הכרח ללבוש דוקא ״עורות דובים״ על הראש - כלשונו - כדי להיות יהודי חרד. אך כמובן, טיעונו לא התקבל. הרוחות המשיכו לסעור עד למעצרו של בעל החידושי הרי״ם זצוק״ל. מעצר שהחזיק מעמד יום אחד, ולאחר מכן ניצחו היהודים את הגזירה.

מאז חלפו מאה־וחמישים שנה ולא ייאמן כי יסופר: כיום, בשנת תשע״א, יהודים בארץ ישראל ניצבים בפני מהדורה מחודשת של גזירה סביב ״עורות הדובים שעל ראשם״. מדובר במאבק שמובילים ׳ארגוני צער בעלי חיים׳ נגד השטריימל השבתי. מי שמזוהה עם המאבק למען השטריימל הוא הרב מנחם אליעזר מוזס שיחי׳. לפני שנציג את השיחה עימו, נבהיר שהשאלות נוסחו כפי שנוסחו אך ורק לצורך הראיון. וחלילה שלא תישמע מהן הזדהות כלשהי עם רודפינו.

הרב מוזס, צער בעלי חיים הוא מדאוריתא, באים אנשים וטוענים

שמהלך ייצור השטריימל גובל בצער בעלי חיים חמור, האם בחנת טענה זו?

(נסער) אני קובע באופן חד משמעי שלא הרגו אף חיה בעולם בשביל השטריימל! את השטריימל, כידוע, מייצרים מ הזנבות של בעלי החיים. כאשר הורגים בעל חיים עושים זאת בשביל הפרוות שלו בהן משתמשים בכל העולם ובמדינות הקרות בפרט, מהשיריים, מהפסולת, מייצרים את השטריימל - אז איך נקשר לכאן צער בעלי חיים?!

לטענתם, הפרווה המשובחת הינה דווקא זו המוסרת מהשפן או מהארנב בעודו חי. הם מצויידים בסדרת תמונות מזוויעות שמאששת את הטענה.

אני מכיר את התמונות. ובכן, תחילה הם סיפרו שהתמונות הינן מייצור בסין. באה הממשלה הסינית וביקשה באופן רשמי לדעת באיזו חווה נעשו המעשים הללו, מתוך רצון להעמיד את היצרנים האכזריים לדין. וראה זה פלא: הם לא העבירו לממשלה הסינית את הפרטים. בשלב זה השתנתה הגרסה, ונטען שהמקור הינו ב״מזרח אירופה״. איפה? מהי מיי עד היום לא נמסרו פרטים שיאששו את הטענה!

צריך להבין שמדובר בתעשייה עולמית בה הורגים מידי שנה 170,000,000 חיות. שועלים, שפנים ארנבות וכדו׳. ברוב המקרים מדובר בחוות גידול מיוחדות, כשם שמגדלים פרות וכבשים לצורך חלב ובשר כך מגדלים חיות אלו לצורך פרווה. לבוא ולהיטפל לשטריימל - זה מגוחך.

אז הייצור לא נעשה באופן אכזרי כפי שהם מציגים?! (נזעק) חס וחלילה!!! הם מציגים סרט אחד ויחיד, וכולם מכחישים אותו. לדעתי נעשה הסרט בשביל הפרסומת.

הרדיפה שלהם מתקשרת לגזירת המלבושים ההיסטורית או שמדובר בויכוח נקודתי שעוסק בפרוות?

אותה קבוצה שרודפת את השטריימל - ״בי אף איי״ שמה - ערכה מספר עמודים בהן מתוארות ״זוועות השחיטה הכשרה״(עפ״ל), גיליתי זאת ברבים והם לא סולחים על כך...

בכל הוועדות בהן השתתפתי בנושא זה, ואשר עד כה הצלחתי לעצור את מגמתם (בממשלה, בהנהלת הקואליציה, בועדת החינוך), שאלתי: האם ב״מילניום הנוכחי״ עדיין מכתיבים לאדם מה ללבושי האם אי פעם שאלתי את אחד הנוכחים אם הוא נועל נעליים סינטטיות אם לאו?

אם תרצה לחבוש כובע שמיוצר מחדקי פיל, יאסרו זאת עליך גם במילניום הנוכחי!

האם ענדו ישראל במצרים עגילים?!

הקביעה שבני ישראל במצרים ״לא שינו לבושם״ צריכה עיון, שכן במפורש מצאנו בחז״ל סתירה לכך. הנה דבריו הנוראים של הפרקי דר״א (פרק מ״ה) בתיאור חטא העגל: ״שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, ואמרו להם: לעשות שיקוץ ותועבה - לא נשמע לכם!... ראו האנשים שלא שמעו הנשים להם ליתן להם נזמיהן, מה עשו ? עד אותה שעה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצרים וכמעשה הערביים, פרקו את נזמיהם אשר באזניהם ונתנו לאהרן, שנאמר(שמות לב, ג) ״ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם״ - אשר באזני נשיהם אין כתיב כאן, אלא אשר באזניהם״.

מפורש שישראל כן שינו חלק מלבושיהם, והתנהגו כמנהג המצרים והערבים. וא״כ הכיצד אמרו עליהם שלא שינו את לבושם?

מבאר הגאון רבי יהונתן שרגא דומב שליט״א, משגיח ישיבת בית מאיר: מכיון שאת שאר בגדיהם לא שינו עדיין, ״לא שינו את לבושם״ מיקרי. אך לא זה עיקר הנקודה, אלא הדבר הנפלא והנורא שניתן ללמוד מכאן: הרי חז״ל מדגישים שהעגל יצא מהנזמים שהיו הגברים עונדים באוזניהם. ועוד מדגישים חז״ל, שמנהג זה של ענידת עגילים למדו מן המצרים. שתי הדגשות אלו מורות להדיא שכל עיקרו של העגל יצא מפני ששינו ישראל ולמדו ממעשה מצרים לענוד עגילים לאוזניהם! לאור האמור לעיל, ששינוי זה לא נקרא ״שינו את לבושם״ מפני שהוא שינוי קטן וחלקי, אם כן מזה גופא נלמד, שאע״פ שהינו שינוי כה קטן ושולי, עם כל זאת צא ולמד איזו רעה גדולה צמחה ממנו: עגל הזהב!... כי כל שינוי שיהיה בלבוש - ולו הקטן ביותר - כבר מונח בו שורש הריקבון שיהא פושה והורס הכל!

מה ההשוואה י הרי הפילים נתונים בסכנת הכחדה, אך כאן מדובר בחיות שמגודלות למטרה זו. הם פשוט רוצים שנהיה אור לגויים, ואני מתכוון לעור בעי״ן.

זאת אומרת, לא מדובר בויכוח אלא ברדיפה אנטי יהודית? מה השאלה? בוודאי! בפירוש! מצידם הם לא יעצרו בשטריימל אלא יסגרו את השחיטה הכשרה, ואת התפילין והמזוזות שאף הן מיוצרות מבעלי חיים!

כחובש שטריימל אתה מרגיש נפגע באופן אישי מהמלחמה נגדך? כחובש שטריימל אני מרגיש גאה להיראות כמו אבא, שהיה נראה כמו סבא, שהיה נראה כמו סבא רבה - עד לאותו מלך שגזר על היהודים לחבוש שטריימל. בעצם הוא לא גזר לחבוש שטריימל אלא ״זנב״. היה זה מלך פולין, רשע מרושע, שכל יהודי שלא הסכים לעבוד בשבת הצטווה לשאת זנב על הראש. היהודים העדיפו להתבזות עם זנב על הראש מאשר לעבוד בשבת, ומאחר שקידשו בלבוש זה שם שמים הוא הפך ללבוש שבתי. לא בצורת זנב, כמובן, אלא בצורת שטריימל מהודר.

אם כבר גלשנו להיסטוריה, נזכיר שהיתה גזירה נוספת של מלך שלא הרשה לכסות את הראש עם כיפה. התחכמו היהודים והחביאו את הכיפה בין זנבות גבוהים וכך נוצר ה״ספודיק״...

לאחרונה דובר על ״החרגת״ השטריימל, כלומר שגם אם הפרוות ייאסרו - השטריימל יותר על פי חוק.

השטריימל שלי לא זקוק ל״הכשר״, חד וחלק! אספר לך משהו: אחת מהנוגעים בדבר בעבודת הכנסת הציעה לי את ״החרגת השטריימל״, אך לפני שבועיים יצאה להשתתף בהפגנה שנערכה בכיכר המדינה. בהפגנה הוצגה תמונת רב חבוש בשטריימל ותחתיה נכתב: ״על זה הרגו 24 חיות! ״ בדיוק היום אמרתי לה: את הרי יודעת שעוד לא הרגו חיה אחת עבור שטריימל, אז מצד אחד את מציעה להכשיר את השטריימל, ומצד שני תצאי להפגין נגדו?! מדוע לא הציגו בהפגנה פרווה? מדובר כאן ממש בהסתה!!!

אסיים בדבר נפלא ששמעתי ממורי ורבי ה אמרי חיים מויז׳ניץ זצ״ל. בפרשה כתוב: ״ויקוצו מפני בני ישראל״(א, יב). פירש האמרי חיים, שהמצרים נגעלו מ פניהם היהודיות של בני ישראל; מפני בני ישראל. מהפיאות... מהשטריימל...

אבל אח״כ נודע למצרים שזה לא רק ענין של ״ויקוצו״, אלא שבזה טמון סוד הישרדותם של בני ישראל, שהרי בני ישראל נגאלו בזכות שלא שינו שמם, לשונם ומלבושם, לפיכך: ״אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל״(טו, ט) - שלל בראשי תיבות ש מם, ל שונם, ל בושם. היינו, כאשר הבין פרעה שסיבת הדבר שבני ישראל לא נטמעו הינה בגין השמירה על שלושה דברים אלו, לפיכך אמר ארדוף אשיג אחלק שלל. הוא יחזיר את בני ישראל מצרימה ויכריחם להשיל מעליהם את שמם, לשונם ולבושם!...

״בגדי ילדים״ במצרים

בפרשת השבוע מתבשרים בני ישראל על ביזת מצרים, והתורה אומרת ״ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם״ (ג, כב) מקשה הדברי יחזקאל משינאווא: מדוע מורה התורה להלביש עם בגדי מצרים את ״בניכם ובנותיכם״, מדוע שהיהודים עצמם לא ישתמשו בבגדים?!

אלא, מאחר שאחת מהסיבות לגאולת מצרים היא שלא שינו את לבושם, אם כן פשיטא שהיהודים לא ילבשו את בגדי מצרים. אלא מאי? שאת אותם בגדים ניתן לשנות ולתפור מחדש בצורה יהודית. אבל דרכו של בגד שאם אתה גוזר אותו מחדש הרי הוא מתקצר, לפיכך מורה התורה ״ושמתם על בניכם ועל בנתיכם״ - כי רק להם תתאים מידת הבגדים!...