בתחילה חשבה שזה בגלל הכר. לאחרונה היא מרגישה שהוא קשה מדי ופשוט גורם לה כאב ברקות. אלא שבניגוד לרגיל, כאב הראש לא עבר כשקמה מהמיטה, ורק התחזק כששתתה את קפה בוקר השבת. רע, רע מאוד!!! בדיוק היום קבעה ללכת למועדון לרקוד, וחדווה סיפרה לה בצהלה שהמועדון הזה שגילתה, לא רק שנמצא ממש קרוב לביתה, אלא שגם מלא וגדוש פנויים בשכבת הגיל שלהם. רק מיגרנה חסרה לה עכשיו!

הפטישים שהלמו בראשה שיתקו אותה לגמרי. לאכול לא הצליחה כלל, והקפה רק עשה לה בחילה. היא כרסמה פריכית אורז אחת, לועסת אותה בחוסר חשק, העיקר לרפד את הקיבה ולאפשר לה לקחת כדור. היא יכלה לשמוע את רקותיה הולמות, כשישבה רתוקה לשעון שעל הקיר לאחר מכן, מקווה שאחרי 20 דקות, כמו שרשום על הקופסה, יעבור לה הכאב. הוא לא עבר.

טלפונים צלצלו ללא הרף. היא לא ענתה. כותרות עיתוני השבת ריצדו בעיניה, שכמו סכינים פילחו אותן וחצו את ראשה לשניים. לשלושה. לאלף חלקים כואבים. לא הצליחה לקרוא דבר. למחשב לא ניגשה כלל. מרחוק יכלה להבחין בסקייפי הזועק על שיחות שלא נענו, ובג'ימייל שכבר הגיע ל-41 הודעות. היא התבוננה מבעד לחלון. יום שבת המה בחוץ, מתעלם ממנה לחלוטין. אנשים בטרנינג צעדו נמרצות בהליכת בוקר, השבילים נגדשו באופניים, דלתות מכונית נטרקו, ילדים צווחו, מתרוצצים אחרי כדור.הכול כרגיל. ולה יש מיגרנה.

תחושת קבס עלתה בה מדי פעם, אבל לא הגיעה להקאה. היו רגעים ששמעה צלצולים באוזניים. כל הליכה לחדר אחר הייתה עינוי סיני. הדקות חלפו. חצי שעה. שעה. שעתיים. וכאב הראש לא עובר. חדווה מסמסת לה בעליזות שלא תשכח את כתובת המועדון, היא תחכה לה בכניסה ב-9 בערב עם עוד שתי חברות. לא היה לה כוח אפילו לסמס לה בחזרה מה מצבה. בחוץ צייצו ציפורים צוהלות. מכוניות שעטו על הכביש בדרך לטיול דרומה או צפונה. היא בהתה בכביש מבעד לחלון, קהת רגשות לחלוטין, חוץ מהכאב. הכאב שדחק ביד רמה כל תחושה אחרת.

צהריים. הכאב –חזק, עוצמתי, המשיך לחגוג את שלטונו הבלעדי על ראשה. אולי תיקח עוד כדור? הרי עברו כבר כמה שעות. ומצד שני, הכדורים האלה כל כך מרדימים, עד ששני כדורים יפילו אותה לשינה עד הבוקר. לא, היא לא תיקח! היא תלך לרקוד כפי שתכננה! הייתה לה הרגשה שהערב הוא הערב. הערב תפגוש מישהו. כבר כמה ימים הייתה לה תחושה כזו, בלתי מוסברת, שרק תוך כדי ריקוד היא תפגוש אותו.וכשמשהו נתקע לה בראש, הוא לא יוצא.

בינתיים שמה על הראש שקית עם קוביות קרח. אחר כך קשרה למצחה מטפחת גדולה ובתוכה פרוסות תפוחי אדמה שצוננו קודם לכן במקפיא. סבתא שלה אמרה לה פעם שזה עוזר. כשהכאב סירב ללכת, הניחה פרוסות מלפפונים קרים על עיניה, תרופת סבתא אחרת. הכאב התעקש להישאר. הטלפונים המשיכו לצלצל. באחד מהם ניסתה לענות חלושות שיש לה כאב ראש, והיא לא יכולה לדבר, והמטלפן האלמוני ניתק ללא אומר. השעות חלפו. 6, 7, 8....

הגיע הזמן להתלבש. למה היא מרגישה כאילו זו מטלה שוות ערך להנחת יסודות לבניין רב קומות? באיטיות של צב התחילה להתאפר. פניה ניבטו אליה מן המראה: חיוורים כסיד, סחופי כאב, שיער מדובלל שסירב להסתדר. איך שהוא הצליחה לצאת מהבית. היא התניעה את המאזדה שלה ונסעה עם אותו ראש שלה, ששוקל כנראה טון כרגע ומאיים למעוך את כל גופה.

המועדון. תור ארוך בחוץ. חדווה לא נראית לעין. היא פילסה את דרכה פנימה היישר אל תוך עשרות זוגות צוהלים ומפזזים. המוסיקה. או, אלוהים, המוסיקה, משהו איום! אם הגיעה עם מקצב תופים בראשה, הרי שכעת הוא הוכפל. האורות המנצנצים, המופיעים ונעלמים במשחק אורות מסנוור. פשוט נורא! כשלה לתוך כיסא כמו בובת סמרטוטים. עיני גברים ננעצו בה, אך היא לא הגיבה. קפואה כולה חיפשה את חדווה, ולשווא. כשהאורות כבו, וקולו של אלביס נישא באולם, אוהב ברכות את כל הזוגות החבוקים ,אי אפשר היה לראות דבר ממטר. היא קמה ממקומה אוחזת את ארנקה, היישר אל כיוון היציאה. זה לפחות מה שהיא חשבה, אלא שבמקום דלת, מסתבר שהיא דחפה את חזהו הרחב והמוצק של מישהו באפלה, שפלט קריאת הפתעה.

"סליחה", מלמלה, ממשיכה לגשש אחר הדלת, עד שמשב אוויר צונן גילה לה שהיא סוף סוף בחוץ. והחזה הרחב בעקבותיה. הכאב ברקותיה התגבר כל כך עד שנאלצה להתיישב על מעקה הברזל שלפני הכניסה ולשאוף רוח. האלמוני התיישב אף הוא לצדה. היא הפנתה אליו מבט מעונה. "מה אתה רוצה?",פלטה בגסות. "אתה עוקב אחריי או מה?". הוא לא ענה, אלא הסב אליה מבט מעונה, כשהוא תופס את רקותיו ומשפשף אותן בעיניים עצומות. "מה את רוצה ממני?" פלט בגסות דומה.לשלה. "כלום!", הרימה את קולה עליו. "לא רוצה ממך כלום, רק שיעבור לי כאב הראש הנורא הזה!".

"זה גם מה שאני רוצה!", באה התשובה. הוא התבונן אליה בעיניים כחולות כשמיים. היא השיבה לו מבט ירקרק. אחר ללא אומר, הושיטה ידיה לעבר רקותיו ועיסתה אותן. הוא הושיט את ידיו אל רקותיה ועשה אותו דבר. הם ישבו כך מספר דקות, עיניהם תלויות זה בזו. אחר נפתחה הדלת והמולה קולנית בקעה ממנה, יחד עם פרצופה המודאג של חדווה. היא חייכה אליה. "הכול בסדר", אמרה. "פשוט היה לי כאב ראש, אבל הוא כבר עבר". "ומי זה?", שאלה חדווה. הגבר חייך בתשובה והתרומם מלוא קומתו. "אני זה שהולך לרקוד אתה עכשיו עד הבוקר", ענה.

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)