זהו, הכנסתי דליי  מים וסבון לחדר שהיה סגור אצלי שנים. סגור בבית ובלב.

ניקיתי אותו מהיסודות, עקרתי כתמים כהים ורעים שצמחו להם בחדר והפכו לשיח ענק ומגודר סביב פצע הלב.

כמה שנים הייתה הדלת סגורה, ולא העזתי, ולא הבטתי ולא פשפשתי שם-

כי ידעתי שזה רק יעצים את הכאב.

אבל עכשיו התיישבתי לכתוב, אחרי שהחדר כבר נקי וחדש, מבריק ונעים.

כבר אחרי חצות והעיניים עייפות, אולי מהשעה ואולי מרגש שבא והציף בחוזקה.

כמה מים התערבבו להם שם עם דמעות שלא פסקו לרדת לי מהעיניים..דמעות מלוחות וישנות

שעזרו גם הן לשטוף את החדר העייף והסגור.

 והבנתי-

כי הזכרון אותו אנו רוצים לשמור לעצמנו הוא לא בבגד ולא בחפץ-

גם לא בקירות....

כי אם במיתרי הלב שלנו ובאהבה שנשמרת בנו כל הזמן.

הגיע הזמן לפתוח, לאוורר, לתת לו נשימה- לחדר ההוא. וזה מה שהחלטתי, וכך עשיתי -

ולא היה קל...אך הכי נכון. נכון לי.

כשאבחר שוב לחוש את הכאב החד - יהייה זה בלי שאצטרך לסגור ולהחשיך חדרים,

ואזכור כי לפעמים צריך לפתוח את הפצע,

דווקא כדי שאחר-כך יהייה אפשר לשוב ולסגור אותו,

לשחרר אנחת רווחה ולשוב למסלול חיינו.

מחר- ממש עוד כמה שעות, יעלה יום חדש. בוקר מואר.

בחרתי להכניס נשימה...

ושמחה למחוזות של עצב,

הדלת שלי כבר לא תהייה סגורה.

תודה