מוח. מוח מדליק אותה. כולם בכפר שלה טיפשים ולא מעניין אותם כלום. עם מוח לא מגיעים רחוק בכפר שלה. עובדה. אף אחד לא הלך לשום מקום. ממה שהיא שומעת מהשיחות של הזקנות זה בגלל החתונות הקרובות. הזקנות מדברות לידה חופשי כאילו שהיא נפיחה ששוחררה לאוויר ויש להתעלם ממנה בשם ההליכות והנימוס. בכל זאת, כולם יודעים שהיא לא שאטרה. אפילו לא קרוב. טייב. שיחשבו.

לפאטימה לא אכפת. היא לא סופרת אותם. שיחשבו שהיא סתומה. היא גם לא מי יודע מה יפה, את זה היא רואה לבד. כל יום שהם חושבים שמשהו לא בסדר אצלה זה רק עוד יום ללא שידוך. מה יציעו לה? את עלי עם היד המעוותת כמו צבת של עקרב? את סמיר שמרוב פצעים לא רואים לו את העיניים הקטנות? אולי את ע'אנם. בטח. זה יהיה מצחיק. טוטו כפר מתי הוא הורג אותה ובאיזו דיונה הוא שותל אותה. את הטמטום שהיא בונה היא חובשת על הראש כמו קסדה.

כסף אין בשפע. לאנשים במשפחה שלה אף פעם לא דלקו יותר מידי אורות בראש אבל דלקו גם דלקו כל פעם שקראו למישהי שרמוטה והדיונות קיבלו את הארוחה החמה שלהן.  שלחו אותה לעבוד באוניברסיטה. ניקיון, אלא מה. היא מנקה את החדרים של האנשים ממנסה. היא יודעת שהם הכי חכמים. העשירון העליון. היא מנקה עבורם כמו אחוזת דיבוק. היא מתקשרת איתם דרך ענני האקונומיקה כמו אינדיאנית. בשבט שלה יקראו לה סנוסקוואה - עפה עם אקונומיקה. היא צוחקת לעצמה. הומור דפוק יש לה. אבל הוא שלה.

היא עוקבת אחרי הפגישות החודשיות שלהם. מגישה להם המון קפה ותה ומנצלת כל דקה בפנים. הם לא רואים אותה למרות שהם יודעים הכל על מולקולות של אוויר. היא יודעת מה זה מולקולה. היא יודעת מה המרחק מפה עד הירח. היא יודעת בעל פה את כל טבלת היסודות. היא יודעת המון ולא רואים על הפנים שלה כלום חאלס. ספרים זה לכולם. ספרים זה בחינם ושילכו כולם לג'האנם. בצהריים היא בספרייה.

היא חולמת איך יום אחד פרופסור מרקוס  יעצור לפטפט איתה מעל המייחם. פתאום היא תענה לו דברים חכמים שהיא יודעת. העיניים שלו יפתחו גדול עד שיסתבכו לו הריסים בגבות המטופשות שלו. הוא יתפוס אותה ביד ויגרור אותה לחדר שלו. הוא ייתן לה דפים ועיפרון ומבחן עם צורות. היא תסיים אותו בלי להתאמץ בכלל. הוא יסתכל על הדפים והבלגן בגבות שלו כבר יראה כמו גינת העשבים השוטים מאחורי הבית שלהם.

הוא יגרור אותה חזרה לחדר הגדול שם כולם מחכים בציפייה דרוכה. ייקח לו כמה שניות להוציא מילים מהפה שלו. עד כדי כך. הוא יכריז עליה כגאונה. יחידה מסוגה. הם ייסעו כולם ביחד אל הכפר ושם יספרו לאבא. אבא יעמוד עם דמעות בעיניים ויסתכל עליה כאילו הפכה בבת אחת מבואש לסוסה לבנה ואצילית. תהיה חפלה גדולה. זיקוקים. רקדניות ודרבוקות. היא תשב על כיסא גדול ותסתכל עליהם בחיוך נעלה.

דניאל, הגאון של הגאונים יבקש את ידה מאבא שלה ולמרות שזה לגמרי לא מקובל, אבא יסכים. הם יגורו בין ג' ל ד' בספרייה. הילדים שלהם יהיו יפים וחכמים. בשבתות הם יטיילו בדיונות ליד הכפר ויחפשו עצמות של בני אדם.

היא מחייכת לעצמה חיוך עקום ויורקת לתוך קנקן הקפה. היא מכניסה אותו לחדר ומניחה ליד פרופסור מרקוס. היא מעיפה מבט אחרון על דניאל שלא מרים את העיניים מהספר שהוא מקריא ממנו לכולם. היא משחררת נפיחה קטנה מתחת לחלוק העבודה הכחול ויוצאת מהחדר הסגור.

יש לה גפרורים, בקבוק קטן של נפט ומפתחות לספריה. היא נכנסת ומפילה את כל המדף הראשון. מתיזה נפט ונושמת עמוק. מחככת שלושה גפרורים וזורקת להבה אל תוך הספרים. היא ממשיכה לאותיות הבאות. עוד מעט האזעקה תפעל ויבואו אנשים אבל יהיה מאוחר מידי.  היא לדיונה לא חוזרת.