פו הדוב הלך לו ביער הגדול.

הוא צעד לאיטו, בוחר בכוונה בשבילים המסומנים, אלה שרבים אחרים כבר דרכו בהם ועיצבו אותם. הוא לא היה עייף, אבל היתה בו כבדות מסויימת, ובבוקר הזה במיוחד לא התחשק לו לטפס על גבעות חדשות ולכבוש דרכים מסעירות שאף אחד לפניו עדיין לא גילה. ולכן, כדרכו, נשמר והלך רק בשבילים הקטנים בין העצים שבהם כבר השתמשו דורות של דובונים לפניו.

היה סתיו. כבר כמעט חורף. הרבה עצים ביער שלו השירו את פלומתם. הוא דרך על מצע עלי השלכת המרקיבים ובעט בפיזור נפש בצרורות יבשים של זרדים שהיו מונחים להם סתם כך על האדמה. לחורף המתקרב היה ריח מיוחד, הוא היה כבר ממש מעבר לפינה, ופו הדוב שמח לקראתו אחרי הקייץ הלוהט והמתיש שעבר עליו. הוא שאף את הריח החורפי עמוק לריאותיו ונהנה מהקור שדקר את פרוותו החשופה.

בין העצים קרצה לו דרך חדשה, והוא נעמד במקומו, התבונן בנתיב הלא מוכר והרגיש עצמו נבוך עד מאוד. עקרונית לא היה דבר שיגביל אותו, יכול היה לפנות לכל שביל חדש שעורר את סקרנותו, אלא שהוא לא ידע להחליט מה הוא רוצה לעשות. הוא רחרח בחוטמו את האוויר הקריר. בינו לבינו רצה לוודא כי אינו מפסיד אף הזדמנות לגלות תגליות חדשות ביער שלו, אך למרות שידע כי הוא אדון לעצמו, כי אינו חייב מאום לאיש, כי ניצח במלחמת העצמאות הפרטית שלו, עדיין מצא שהוא נמשך באופן ברור לנתיבים השגורים והידועים לו מימים ימימה, וכי למרות כל המהפכים הדוביים שעבר לאחרונה לא מקנן בו רצון עז להתנסות בחוויות המתסיסות שהג'ונגל הפראי יכול לספק לו. 

אבל הוא היה דוב נבון. וסבלני. ותיאר לעצמו כי האומץ שחסר לו עכשיו בוא יבוא ככל שיתרגל לבדידותו המזהרת.

ככלל אפשר היה להגיד בוודאות כי סבלנות היתה אחת מתכונותיו הבולטות ביותר של פו הדוב. לכן גם היום לא הקדיש תשומת לב מיוחדת לטיולו הרגיל בין העצים שעליהם נושרים ברוח הנושבת. הוא ידע שבסוף הדרך ימצא עצמו שוב במאורתו השקטה, שם יפתח לו צנצנת דבש חדשה ויפעיל את הטלוויזיה, וישב מול המסך ללקק את הנוזל הדביק מכפתו באיטיות כשהוא צופה בערוצים השונים מבלי להתמקד בתכנית אחת מסויימת.

אך לפתע קרה משהו שעתיד היה לשנות את חייו מקצה לקצה.

הוא שמע נגינה רחוקה.

פו הדוב נעמד במקומו. הצלילים שהתערסלו באוויר סביבו היוו הפתעה גמורה עבורו. כרגיל היה היער מלא רחשים וקולות מסוגים שונים: רחש עלים נעים ברוח, ציוצי ציפרים, נהמת חיות טרף גדולות, נקירות הנקרים על גזעי העצים, הצליל העמום של כירסום הגזעים מבפנים על ידי אלפי ומליוני רמשים, חיפושיות, תולעים, שילשולים, עכברים, חולדות וארנבונים חמודים. אבל דבר כזה עדיין לא שמע מעולם ביער. זו היתה נגינת צ'לו.

והיא היתה, כמובן, מדהימה ביופיה.

פו היה המום. כמכושף על ידי חייזרים סטה בחדות מהשביל בו הלך וגלש ללא היסוס אל בין העצים, מחליק תוך כך על סלע שבנקביו נותרו עוד טיפות רבות וזוהרות של מי-טל מהלילה, ומרטיב את פרוותו. אין צורך לומר כי ברגע זה לא הקדיש אף לא שבריר של מחשבה מאוזנת לידיעה שאת הדרך בחזרה לשביל יאלץ לפלס בקושי רב. צלילי הצ'לו משכו אותו עמוק אל מעבה היער, ככל שהעמיק לחדור יותר ויותר התחזקו הצלילים. ואותו השיקול המיושן על הדרך שעלולה לאבד לו לנצח כבר לא יכול היה לעצור את מהלכו המהופנט.

פו, המאושר בדובים! ואפילו לא ידע עד כמה מאושר הוא, לו רק ידע איזה הפתעה טומנים עבורו חמוקי-החיים הבלתי צפויים!

שם היא היתה.

מתחת לחופת עץ אלון עתיק ואדיר.

ישובה ברחבות על גזע עץ שהיה מוטל על האדמה, והצ'לו מונח בין רגליה הפסוקות לרווחה.

פו חשב שהוא משתגע.

לרגע נעמד במקומו, מתכוון לרחרח את האוויר בחוטמו הזקור שעה ארוכה כפי שהיה עושה בכל פעם שנקלע לסיטואציה חדשה, אלא שכאן פעלו כוחות חזקים, כאלה שבפירוש היו חזקים ממנו. והוא הלך מסביבה, כמעט רץ, במעגלים קטנים והולכים. נהמות ערגה התמלטו מפיו, וקצף לבן עלה מבין שפתיו.

היא חדלה לרגע מנגינתה, הטתה ראשה לעבר כתפה הימנית ועיניה ברקו אליו בערמומיות נשית קדומה.

"באת אלי, מישקה שלי! וכמה חיכיתי לך!" היא אמרה לו, ברוסית כבדה ומתגלגלת. כבר שנים שלא שמע מבטא מושלם כל כך, והוא אפילו לא ידע עד כמה התגעגע לצליל המוכר הזה (האם יש צורך להסביר כי מכורתו של כל דוב אמיתי היא בערבות אמא-רוסיה הקרה והרחוקה?)

פו לא חיכה אף לא רגע אחד נוסף, הוא עבר במהירות אל מאחוריה כדי שלא לפגוע בכלי העדין שלה וחיבק את כתפיה מגבה. והיא שבה וקרבה את הקשת אל הכלי שלה, מחככת את שערות הסוס המחוספסות במיתרים המכוונים כהלכה, מפיקה מהם צליל עמוק ורווי, לח וקדמוני.

אם כך   – זו היתה פגישתם הראשונה של פו הדוב וילנה הצ'לנית.

והוא, דוב חכם שכמותו, היה בטוח שדברים מהסוג הזה יכולים להתרחש רק לדובונים אחרים, בסיפורים אחרים!

תוך זמן קצר היה פו הדוב שבוי לחלוטין. החיים שוב נראו לו צבעוניים.

מתעורר היה באמצע הלילה, שוכב על מרבצו במאורה החמימה והאפלולית שלו ומקשיב לרחש הגשם היורד בחוץ בין עצי היער, כפותיו השתיים חובקות את גופה המלא של ילנה הצ'לנית, חושב לעצמו בפליאה   – איך זה קרה לי.

אך אם מסתכלים על התמונה באובייקטיביות גמורה (ככל האפשר, כמובן) מסתבר כי התסריט לא היה עד כדי כך אבסורדי.

מפני שהיה לה ריח כבד, לילנה הצ'לנית, ופו שלנו, כראוי לכל דוב המכבד את עצמו, היה רגיש מאוד לריחות. ובנוסף, ילנה ידעה היטב באיזה בשמים להשתמש, היא בחרה רק בכאלה שלא עשויים היו לדכא את ריחה הטבעי, הריח שתכלית יעודו היתה באופן חד משמעי לעורר את תאוותו של דוב שעיר ופרוותי הנמצא בשלב הקריטי של אמצע החיים. וילנה היתה צ'לנית חכמה עד מאוד   – היא ידעה היטב למי היא מכוונת את הכלי שלה, ושמיעתה, כמובן, היתה מחודדת ביותר.

והיא גם ידעה איזה בגדים ללבוש.

גופה היה שופע ודשן בדיוק במקומות אליהם ערג פו הדוב כל חייו (ערגה שהוא כמובן לא היה מודע לה...) שדיה הגדולים התפרצו בכוח מבעד לחזית הסאטן השחורה, קורצים אליו מפתחן הרחב של החולצות הצמודות שלבשה. הסַפָּר המרוקאי החדש שמצאה לאחרונה צבע את שערה ברמה אמנותית ממש, והוא היה מוטל על כתפיה, מחומצן למשעי, פסים חומים שזורים בו, כל קצוותיו עשויים בקפידה, חדים וחלקים כחיצים שלוחים. כשישבה מולו היו ירכיה מתעגלות ונלחצות מבעד למכנסי הסטרצ' השחורים שלה, והקפלים החמים שסביב מתניה רוטטים בנדיבות.

אין ספק, פו היה שבוי.

כבר בשבוע הראשון להכרותם הוא הזמין אותה לגור במאורתו, וילנה נענתה לו בנשיקה ארוכה שהותירה אותו חסר נשימה, אבל גם חיסלה סופית את הספקות שאולי היו לו. והמאורה שלו התמלאה במהירות בריחה הכבד שנספג בכל דבר: במצעים המשותפים שלהם, במגבות התלויות באמבטיה, בשטיח העגול שעל האדמה, ובספרי הפילוסופיה והאנציקלופדיות שלו.

והוא לא יכול היה להסיר את עיניו ממנה ומבטו המצועף נמשך אחריה לכל פינה במאורה. כשצחצחה את שיניה, כששתתה את הקפה שלה, כשניגנה, כשאכלה, כשמרחה בנדיבות את האיפור על פניה וציירה את הפס השחור מתחת לעפעפיה, ובמיוחד כשצבעה את צפרניה. אם לדייק הרי שהיה זה הטקס האהוב עליו ביותר   – ילנה הצובעת את צפרניה הארוכות באדום בוער. כל כך היתה מרוכזת כשעסקה בציפרניה! לשונה מציצה מבין שפתותיה ועיניה מצומצמות. וכשסיימה היתה נושפת על טיפות הדם המעוצבות עד שהיו נוצצות כהלכה, ומציגה בפניו את אצבעותיה, בזו אחר זו. והוא היה טורף אותן בנהימות קלות, מנשק ומגרגר כל אחת לחוד, ומצחיק אותה כל כך עד שזיעה היתה עולה מבתי שחיה הריחניים.

ילנה בחרה לעצמה את הכסא הנוח ביותר במאורה שלו והעמידה אותו במרכז השטיח העגול. היא היתה יושבת עליו ברחבות, הצלו האדמדם שלה נח בין רגליה ומבהיק באור העמום שבמאורה, שיערה המחומצן מיטלטל עם תנועות גופה הנמרצות. היא היתה מושכת בקשת בתנועות רחבות והויברטו הנדיב שיצרו אצבעותיה על השחיף הרעיד את החלל מסביבה והפיק צליל מופלא, רוטט וממלא, עשיר בגוונים חמים, צליל נדיר שחישמל את כל החפצים שהיו בקירבתה.

פו היה רובץ על השטיח לרגליה, עיניו מזוגגות למשעי, כפו הימנית מגרדת באחורי מתניו את פרוותו המדובללת, כל כולו מרותק לישותה של הצ'לנית שלו.

וכשהיתה מסיימת ילנה את נגינתה ונשכבת רפויה אחורנית על גבי משענת הכסא, היתה אנחה עמוקה בוקעת מחזה, אנחה שהכילה בתוכה עולם ומלואו: רוויה מנגינתה, הקלה שבאה אחרי התרגשות, כאב על מה שהיה... ופו הדוב היה קם ממקומו, עיניו עדיין מצועפות, ומגיש לה צלחת מלאה כל טוב, דג מלוח, ופרוסות נקניק לבן שנקודות שומן שזורות בו, ותפוח אדמה מהביל עם כוסית וודקה צלולה לקינוח. ילנה היתה מניחה את הצ'לו שלה על השטיח ואוחזת בצלחת בשתי ידיה. אוכלת היתה במהירות, כמעט אפשר להגיד טורפת... מוצצת את עצמות הדג, מלקקת את אצבעותיה שקרעו את קרום הנקניק, מערה לגרונה את כוסית הוודקה בשלוק אחד, לחייה סמוקות ועיניה בורקות לעומתו.

והלילות, אח! הלילות! מי יכול להבין לנפשו הרוגשת של דוב נבון וסבלני אשר לפתע פתאום נשר פרי בשל ונדיב אל בין כפותיו והוא נוטף עסיס מתוק ודביק? ילנה הובילה אותו אל לב ליבה של פנטזיה ארוכה, מתמשכת ופרועה, אל מחוזות משולחים ורחוקים שהוא, המסכן, מעולם לא שיער שקיימים במציאות. הגבולות כולם נפרצו כשהיתה נושכת בכתפו, מתנשמת נשימות לוהטות באזניו, מושכת ותולשת את פרוותו בלהט תשוקתה, ציפרניה הארוכות שורטות פסים עמוקים באלכסון על גבו.

דובון חביב שכמותו, כה היה גאה בסימני הדם שבצבצו מפרוותו.

לאור היום, כאשר היה מתבונן בה בנגינתה, היה פו הדוב עוצם לעיתים את עיניו, ונזכר בצבעי הקשת שהתחלפו במהירות מסחררת במהלך הרפתקאות הלילה הקודם, והיה שומע את הקרשנדו העצום שלה שהחל בלחישות חמות ומלהיטות והתגבר עד לצרחות "דה! דה! דהההה!" צרחות אשר היה מוכן להשבע שנשמעו בבירור גם מחוץ למאורה.

החורף כבר היה בעיצומו, חורף גשום ופורה במיוחד. והאידיליה המקסימה יכולה היתה להמשך לנצח, מבחינתו.

בבוקר היה יוצא לעבודה אחרי שהיה מחבק אותה חיבוק דובי ומנשק לה בלהט, רמז לציפייתו לשעות הלילה. ולפנות ערב היה שב למאורה כדי לטרוף אותה מחדש.

הוא היה שמח ומאושר, ושבע עד מאוד.

אלא שילנה היתה מוטרדת. בין חפציה שהביאה איתה למאורתו של פו היה נזם זהב חדש ונוצץ. ילנה ידעה: הגיעה השעה לתלות את הנזם באפו. אם תתמהמה עוד היא עלולה למצוא עצמה קרחת מכאן ומכאן, שכן אין לדעת בבירור מה טיבם של התהליכים המתרחשים בראשו של דוב פנימה. עליה להתקדם הלאה, לפני שדובונה יתפכח.

"מוי מישקה, מישקה שלי," קידמה את פניו ערב אחד, "קח אותי למסעדה, אהובי, יש משהו שאני רוצה לספר לך, אבל אינני יכולה לעשות זאת כאן, בבית. בבקשה, קח אותי למסעדה הקטנה הנחמדה ההיא, שם במושבה הגרמנית..."

ופו הדוב נענה לה ברצון.

דובונים מטבעם עטופים בפרווה עבה ששומרת ומגינה עליהם, ומבודדת אותם היטב מפני תחושות. וילנה, כמובן, ידעה זאת היטב, סוף סוף מולדת אמיתית אחת להם, ושפה אחת... לכן הכינה מראש באמתחתה מלאי דמעות כבדות, וברגע המתאים, כאשר ישבו שניהם במסעדה הקטנה במושבה הגרמנית, זה מול זו, ונר בכוסית זכוכית עגולה מפיץ אור רך ביניהם, החלו דמעותיה לזלוג לה במורד לחייה. ילנה ידעה כי מחווה מסוג כזה תרגש גם את הדוב בעל הפרווה העבה ביותר בשכונה. ואכן, פו היה נסער ונרעש ביותר. הוא הושיט את כפתו וניגב את דמעותיה, וחזר והבטיח לה כי היא יכולה להרגיש חופשית, ולספר לו הכל, אבל ממש ה-כ-ל.

ילנה משכה באפה.

"אני לא יודעת מה תחשוב עלי... אני בטוחה שלא תרצה לראות אותי יותר לעולם... אתה תשכח ממני ותמצא לך צ'לנית אחרת..."

אבל פו חזר והבטיח לה בקול יציב ואוהב כי הוא לא יבהל, כי לא יפנה לה את גבו לעולם, כי הוא מוכן לשמוע כל מה שתרצה לגלות לו.

"אתה בטוח?" חזרה ושאלה ילנה בקול מיבב.

"לגמרי." ענה לה פו.

"טוב, בסדר. אני אספר לך. אבל תדע לך שזה קורע לי את הלב מבפנים! קודם כל, לא קוראים לי ילנה. שמי האמיתי הוא נטשה."

פו הרים גבה.

"כן, וזה עוד לא הכל. אני לא צ'לנית. האמת היא שאני פסנתרנית. הרפרטואר שלי הוא בעיקר רומנטי, רחמנינוב, ליסט, שופן, צ'ייקובסקי."

"ילנ- " התחיל פו, ועצר. "נטשה שלי, אני לא אנטוש אותך לעולם!" הצהיר באצילות.

"זה עוד לא הכל, אהובי," היא אמרה לו, עדיין מייבבת. פו אחז בידה העדינה בין שתי כפותיו, אך עיניו שוטטו מסביב. בשולחן הסמוך ישבה משפחה מפוצלת, אב עם שלושת ילדיו הקטנים, המלצרית בדיוק הביאה לשולחנם מגש ועליו שלוש כוסות שוקו גבוהות עם הררי קצפת, וספל קפה שחור.

"את חושבת שהוא גרוש?" שאל אותה לפתע. נטשה הופתעה. היא פנתה בחדות אל עבר השולחן שעליו הסתכל פו, העיפה מבט זריז במשפחה וענתה לו בקוצר רוח מסויים:

"מה זה חשוב עכשיו, אהובי. אני מספרת לך על מה שקורה לי בנשמה פנימה, ואתה עסוק באבות גרושים! בוודאי שהוא גרוש, איפה ראית אבא שלוקח את הילדים שלו לשתות שוקו במסעדה? חוץ מזה, לא שמעת הרגע את הילד הקטן שואל אותו אם הם הולכים לדירה שלו אחרי השוקו?"

פו חייב היה להודות כי נטשה הפסנתרנית היא אישה חכמה מאוד. "השמיעה שלך מדהימה," הוא העיר. נטשה הודתה לו, אך הבינה כי עליה להזדרז. היא האמינה בגורל ובכוחות על-טבעיים השולטים בעולם, ואפילו קראה פעם ספר בפסיכולוגיה שתורגם לרוסית. נטשה חשבה, ובצדק, כי לא היה זה מקרה שבדיוק ברגע זה בחר פו הדוב להעניק את תשומת ליבו למשפחה שלידם.

"אבל למה סיפרת לי שאת צ'לנית?" הוא שאל.

"אתה יודע איך זה, מישקה שלי, פסנתרניות מסתובבות ברחובות כמו זבל... אבל צ'לניות זאת כבר אופרה אחרת!"

"ולמה לא אמרת ששמך נטשה, אהובתי?" הוא שאל שוב.

"מפני שאמא שלי לימדה אותי מזמן שאסור לבחורה להגיד את שמה האמיתי..." אמרה נטשה, ודמעות שבו לזלוג על לחייה כשנזכרה באמה.

"יש לך אמא, אהובתי?" שאל פו הדוב בחשש, "איפה היא?"

"אמא שלי היקרה, היקרה כל כך, שחולה במחלת לב קשה ובכאבי פרקים שלא נותנים לה לישון בלילות, נשארה שם, במוסקבה, לשמור על הבן שלי..."

פו הדוב נתקף בקצרת קלה.

"גם בן יש שם – "

"כן, ואני נקרעת מגעגועים אליהם. מתפללת ליום שיהיה לי מספיק כסף לשלוח להם כרטיסים למטוס," הוסיפה נטשה בקול שקט, ראשה כפוף אל עבר שדיה השופעים כאילו היתה מדברת עם עצמה ולא איתו, אך בזווית עינה הבחינה כי האב עם שלושת ילדיו עזבו את המסעדה, ופו הדוב שוב קשוב אך ורק לה. נטשה, פסנתרנית חכמה שכמותה, ידעה שזה הרגע המתאים בדיוק לקרוא למלצרית ולהזמין לדובונה עוגת שוקולד בשלושה צבעים: שוקולד מריר, שוקולד חלב ושוקולד לבן, ולא שכחה לבקש גם קישוט קצפת מעל.

סוף דבר:

כשיצאו מהמסעדה כבר היתה שעת חצות. ירח מלא ועגול האיר את הרחובות. באפו של פו הדוב נצץ נזם זהב חדש, עגול ומושלם. נטשה אחזה בקלילות בנזם והוליכה את פו שלה בחזרה למאורתם המשותפת. ופו ציין לעצמו בסיפוק כי אחיזתה בנזם עדינה כל כך עד שהוא כמעט ואינו מרגיש במשיכותיה.

© כל הזכויות שמורות

   (2001)