אני לא מתווכח, עם רשימת הסרטים שהוצגה בבלוג של קרינושנוש, ואין ספק שהיא תופיע בכל רשימת "הרגעים הטובים" שתראו בכל מגזין.
אבל זה לכשעצמו קצת צבט לי בלב, מה יהיה עם הזיכרון הקולקטיבי שלנו? מה קובע את גבולותיו?
מה עם כל הרגעים שאהבתי שאחרים בטח שכחו
אז הנה הרשימה, הלגמרי פרטית שלי, של כמה רגעים גדולים מתוך הקולנוע:
מספר אחד - לפני כולם : אל פאצי'נו וגבריאל אנואר רוקדים טנגו ב"ניחוח אישה"
ברוס וויליס מחקה את אשתו וממלמל לעצמו "בוא ללוס אנג'לס, יהיה נחמד", בזמן שהוא זוחל במנהרות האיוורור ב"מת לחיות אחד"
ריזו עובר ונכנס דרך הגדר שגונזו בקושי הצליח לטפס מעליה ושואל "what?" ב"החבובות כובשות את מנהטן"
הולדן קולט שאליסון היא לסבית ב"לתפוס את איימי" (and that's my friend - sharing a moment)
"האמת היא שמיכה,קצרה מלכסות את כל גופינו" - הקראת השיר בכיתה ב"dead poet society"/ ללכת שבי אחריו
"הסימן הזה הוא ארון הברית, אני בטוח" - אינדיאינה ג'ונס ב"מסע הצלב האחרון"
"cup of coffee, fuck of tea?" רמי הויברגר במבצע סבתא
הסטרפיטיז ב"The full monty",
מייקל רוכב על האופנוע ערום ב"להעיר את נד"
"I miss you more then michel bay missed the point, when he made pearl haror", מתוך טים אמריקה.
רוב מרביץ לאיאן בחנות התקליטים ב"נאמנות גבוהה".
|