קוף לא ענוג
לא מעט שנים אני סוחב את הקוף הזה על הגב. מבחינתי מדובר באחד הכשלונות – הלא מעטים רחמנא לצלן – של חיי. היו אלה שנות השמונים העליזות, עם סיום לימודי התואר הראשון שאחד מהם היה "יחסים בינלאומיים". זה היה חוג מצליח ופופולרי באוניברסיטה העברית בירושלים עם שלל מרצים ידועי שם "עמוסי רייטינג" סטודנטיאלי בטרמינולוגיה של היום. באולמות ההרצאות הסתובבו להם עימנו איבט ליברמן, צחי הנגבי, ישראל כץ ורבים אחרים. גם בשנת הפרידה מגבעת רם וגם בהיוולדו מחדש של הקמפוס בהר הצופים אהבתי כל הרצאה, סדנה או סמינריון בתחום.
לאט לאט גובשה בליבי ההכרה כי נועדתי לגדולות כדיפלומט בשירות החוץ הישראלי. בהתלהבות כי רבה ניגשתי למבחנים לקורס הצוערים היוקרתי של המשרד. המבחנים היו ארוכים ומתישים. מבחנים פסיכוטכניים ומיונים שונים ומשונים. כשהגעתי לשלב הסופי של ראיון הקבלה, עם כמה עשרות הבודדות שהגיעו לקו הגמר, גאה ליבי. ידעתי ששום דבר כבר לא יעצור אותי מלמלא את יעודי. בראש וועדת הקבלה עמד דיפלומט ישראלי חמור סבר (מדובר בישעיהו ענוג, עליו השלום), פסיכולוג צעיר וחביב ועוד דמות שאיני זוכר את שמה ואת מהותה. האדרנלין פעפע בדמי וגאה לו, סוחף אותי אל יעודי כצוער מצטיין בקורס עליו ניצחה בימים ההם קולט אביטל, שלימים אף הציגה את מועמדותה לתפקיד נשיאת המדינה.
מפח הנפש שלי היה גדול. השגריר ענוג גער בי בשל שימוש לא ברור בביטוי "באיזשהו מקום" במהלך תשובותי לשאלותיו הנשכניות. מאז נגמלתי מצמד המילים חסר המשמעות הזה (ממליץ גם לכם אגב), אבל במהלך הראיון התערער לו בטחוני וכשיצאתי משם, זנבי בן רגליי, חשתי כי לקורס הצוערים הזה כבר לא אגיע.
חלומי התנפץ לרסיסים. קבלתי לקורס נדחתה עם המלצה לנסות במועד הבא. סרבתי. מאז השתלבתי בהצלחה בתפקידי ניהול במחלקה בינלאומית של ארגון ציבורי ובהמשך בחברת על בינלאומית מהמגזר העסקי. האנגלית הפכה לשפת האם שלי במהלך הקרירה והפגישות במלונות פאר מעבר לים ליוו את עבודתי עד לזרא. חבריי הקרובים טוענים גם שאני דיפלומט לא קטן, ביטוי שמזכיר לי נשכחות, הפעם בחיוך. אבל כאמור את הקוף הלא ענוג נשאתי על כתפי שנים לא מעטות. עד הבוקר. עם כוס הקפה פתחתי את ידיעות אחרונות וקראתי בידיים רועדות את הכתבה הבאה ששלחה את הקוף סוף סוף אל מקום מנוחתו הראוי. אמן ותודה.
|
