הנאום הבא נשא בכנס המחאה "הנהגה של כיבוי שריפות" שקיימו השמאל הלאומי, דרור ישראל, השומר הצעיר, תא הדור החדש ומפלגת מרצ בתל אביב ב-12 לינואר, במחאה על מחדל המנהיגות המתמשך שהתפוצץ בפנינו באסון השריפה.

------------

היום, יום ראשון ה-12 בינואר, מלאו שנה ותשעה חודשים לממשלת נתניהו. ממשלה שכדי להושיב אותה ליד שולחנה בכנסת, היה צריך לנגר שולחן מיוחד. ממשלה שכדי להכניס את כולם לצילום הקבוצתי בבית הנשיא, היה צריך עדשה מיוחדת.

ממשלה ובה שלושים שרים. תשעה סגני שרים. ארבעה שרים בלי תיק. שר לענייני מודיעין. שר לעניינים אסטרטגיים. שר לענייני השיפור השירות לאזרח ואאודי אחת מסוג A-שמונה סקיוריטי, עמידה לרימונים, שהוזמנה לראש הממשלה נתניהו בעלות של ארבעה מליון שקל.

בתוך המכונית, יושב מתקן לשמירה על לחות סיגרים. לבגין לא היה מתקן כזה באוטו. גם לא לרבין. אפילו לא לשרון. אבל לנתניהו יש. מותר לו. הוא ראש הממשלה הגדולה ביותר והבזבזנית ביותר והאגואיסטית ביותר והאטומה ביותר והצינית ביותר והלא ציונית והלא יהודית בתולדות המדינה – אז מה הם עוד ארבעה מיליון שקל.

זו המכונית שבה נוסע ראש הממשלה בשבילי ישראל, על אדמה חרוכה. זה האיש, זו הממשלה, זו האמת, והגיע הזמן שננקה את העשן, ננגב את העיניים, ונראה את האמת – נכוחה.

כשהוקמה ממשלת נתניהו, הממשלה הבזבזנית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל והמפריטה הלאומית, ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כשליברמן הפך את נתניהו לעושה דברו, והחריב את שמה הטוב של מדינת ישראל בכל מקום על פני כדור הארץ - ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כשאלי ישי החליט לגרש מכאן ילדים, וכינה אותם "נושאי מחלות", ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כשמועצת יש"ע לקחה מיליוני דולרים מנוצרים קיצונים, אנטישמים ושובניסטים, והכל כדי להקים ארגונים שיחסלו באופן איטי את הדמוקרטיה היהודית, את הציונות, ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כשבכנסת ישראל הועברו חוקים שהיו גורמים למייסדי המדינה – לבן-גוריון ולבגין ולרבין - להליט את פניהם בידיהם מרוב בושה, ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כששרת תרבות במדינת ישראל התנתה את תיקצוב התרבות העברית בדעות פוליטיות שיערבו לאוזנה, ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כששר ביטחון במדינת ישראל, שהתחנך על ברכי הדוגמא האישית וההצנע לכת, איבד דרך קסם את העובדת הפיליפינית שלו וירג'ינה, שהועסקה בניקוי דירת היוקרה שלו, ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כשישראל שלנו הופרטה לדעת על-ידי שר האוצר נתניהו – בהתחלה זה שורף ובסוף יהרוג את כולנו – ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כשכל זה קרה והאדמה החלה להתחמם מתחת לרגלינו אמרנו לנו - תשתקו. עוד לא הגיע הזמן.

עוד אפשר לסבול את זה, עוד אפשר לעכל את זה, הרוח הרעה תחלוף מעצמה, האש תדעך ואין כל צורך לרקוע על האדמה, בחוזקה ובאומץ ובעצבים. כיאה לאנשים שאוהבים את המדינה הזו אהבה עזה, יוקדת, את שפתה ואת מוסדותיה, את תרבותה ואת נופה, את נעריה ונערותיה, דור העתיד של מדינת ישראל, חניכי ובוגרי החולצות הכחולות – דרור ישראל, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והסטודנטים והסטודנטיות - שמילאו את כיכר רבין עד אפס מקום ויושבים כאן היום, שוב, עם עיניים בורקות, מאמינות, מייחלות לשינוי.

חבריי וחברותיי, ביקשו מאיתנו לשתוק. כי זה לא הזמן.

כבר שתקנו פעם. לפני רצח רבין. כשהמונים רדפו אחריו ורצו בו לינצ'. הבטנו ושתקנו. לא עוד.

זה בדיוק הזמן. לא נשתוק, כי ארצי שינתה פניה.

אנחנו כאן ולא נשתוק, כי הרוח הרעה הפכה לאש משתוללת, שמכלה את המדינה הזו, האהובה שלנו, מן היסוד ועד הצמרות.

אנחנו כאן ולא נשתוק, כי אלי ישי הוא שר הפנים הגרוע ביותר בתולדות מדינת ישראל - וכיסאו איננו רועד.

אנחנו כאן ולא נשתוק, כי אביגדור ליברמן הוא שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות מדינת ישראל – וכיסאו לא רועד.

אנחנו כאן ולא נשתוק – כשרבנים לא יהודים מוחקים את מגילת העצמאות ומחוקקים את חוקי נירנברג ותורת המלך.

אנחנו כאן, כי בנימין נתניהו הוא מיכלית ריקה, נטולת מים, דרך או תקווה, שמתרוצץ בין אולפני טלוויזיה ומגלם פעם אחת כבאי, ופעם שניה איש שכאילו איכפת לו מגלעד שליט, ופעם שלישית מדינאי-עלאק - עד הרגע שהוא צריך לדאוג לכבאים, או להחזיר את גלעד שליט, או לעשות את מה שטוב למדינת ישראל. או אז הוא קופץ אל ההאודי A-שמונה, סוגר את החלונות הכהים, מדליק סיגר ונותן לכל שר לעשות את מה שמתחשק לו, טוב או רע למדינת ישראל זה לא משנה, עם או בלי קשר לקווי היסוד שהוא בעצמו קבע, ממש לא חשוב.

והכל בזמן שמעמדה הבינלאומי של ישראל קורס, שגאוותם של הישראלים בעצמם קורסת, שצה"ל מתבזה בפעולות שהיו אמורות להיפטר בדיפלומטיה מינימאלית, ששרים כושלים ממשיכים להכשיל ושרים בזבזניים ממשיכים לבזבז ואש הכישלון מתפרצת לכל כיוון, אוכלת כל חלקה טובה, ורוצחת את טובי בנותינו ובנינו.

ורק איש אחד ממשיך להתנהל כאילו כלום, לדבר גבוהות-גבוהות ולעשות הכי נמוך שרק אפשר: יושב ראש הליכוד, ראש מחנה הימין הדו-לאומי והלא ציוני והלא יהודי, המקצץ הגדול והמפריט חסר התקדים, שהפסיק לקצץ בדיוק שהסכין הגיע אליו - בנימין נתניהו.

אז אני אומר לכם, שנמאס לנו לראות את ישראל עולה בלהבות: הגיע הזמן לרקוע על האדמה ברגליים, ולכבות את האש.

הגיע הזמן לקרוע את המסכה מעל פניה של הממשלה הזו, שגומרת את ישראל.

נתניהו איננו ראש ממשלה – הוא מיכלית ריקה.

נתניהו איננו קוסם – הוא צילינדר ריק. שפוט של ליברמן, ישי, ויש"ע, הקואליציה הדו-לאומית של ישראל.

הימין הדו-לאומי לא יעשה שלום. הוא גם לא יקפיא, ולא ישקם, ולא יוביל, ולא יכבה - כי הוא כבול מדי לעבר, כבול מדי למנעמי השלטון ובעלי הון, ישראלים ונוצרים, מסתובב עם מטר בנאים ברחבי השטחים ומודד כמה יחידות דיור הצליח לבנות החודש מאחורי גבם של האמריקאים, מאחורי גבם של הישראלים, בזמן שלכבאים אין די כסף, ולאחיות אין די כסף, בזמן שהנגב נאנק והצפון משווע לתשתיות ונושא פעוט – לפחות בעיני ראש הממשלה – כמו תקצוב שירותי הכיבוי הוא לא חשוב מספיק, לא בוער מספיק, בכדי שמישהו בממשלת ישראל ידפוק על השולחן, יהפוך אותו אם צריך, ויביא עוד מאה מליון שקל!! מאה מליון שקל. לפני שטופז וחברותיה וחבריה ישרפו למוות.

במקום זה, ניטש ויכוח. בין ישי לבין שטייניץ. האם אפשר או אי אפשר. כדאי או לא כדאי. הם הלכו לנתניהו, המיכלית הריקה. והוא, ראש ממשלת ישראל, ראש מחנה הימין, הדו-לאומי, עשה דבר אחד: סקר דעת קהל.

אני רוצה להגיד לנתניהו, מה הישראלים חושבים על שירותי הכבאות. בלי סקר. תקשיב טוב: בזכותם אתה נוסע באאודי A-8 שלך בלי להישרף. בזכותם אתה נוסע וחוזר בבטחה, למסעות ריקים מתוכן ויקרים עד טירוף, לארצות הברית. אם אינך מסוגל לשנות את סדרי העדיפויות במדינת ישראל, ביבי, אם אינך מסוגל לעסוק בעתיד ילדינו במקום אך ורק בעתידם של יאיר ואבנר – אז לך הביתה. איך אמרת? אין בכך בושה.

אני רוצה לשלוח בשמנו, את אהבתנו הגדולה והיוקדת לכל משפחות הכבאים שאיבדו את יקיריהם. אנחנו מעריצים אתכם. אתם הגיבורים של המדינה הזו, לא גמדי "האח הגדול", והמדינה הזו צריכה להתייחס אליכם ככאלה, כגיבורים, כנערצים, גם אם הממשלה הזו רואה בכם ציבור שאת מידת הפופולאריות שלו צריך למדוד – בסקר.

אין לנו את המשאבים שיש לממשלת ישראל ואין לנו יכולת, עדיין, להשפיע על חלוקת המשאבים במדינה. אבל המדינה היא שלנו. ושלכם. לא של נתניהו, ולא של ישי, ולא של אהוד ברק.

דבר לא ישיב את החיים שנלקחו. את טופז וחבריה וחברותיה. האדמה לא תצמיח מחדש את עצי הכרמל שנשרפו. אבל אנחנו לא נשכח, את הרגע המכונן הזה בחייה של הממשלה הזו, ממשלת הימין הדו-לאומי וברק. ממשלה שחשפה את פניה האמיתיים כנרקומנית של שני דברים, ושני דברים בלבד: הפרטה. ואש.

אנחנו לא ניתן לכם, לשרוף את ישראל. אנחנו לא נשתוק. לא עכשיו ולא אחר-כך.

אנחנו נתקן את ישראל, מן היסוד, ונהפוך אותה לחברת מופת, ברוח מייסדיה.

מדינה שלא מפריטה עצמה לדעת. מדינה בה סוהרת וכבאי ושוטר ואחות ופרקליט – מדינה בה המעמד הבינוני שעובד לפרנסתו יכול להתקיים בכבוד. מדינה בה יש חינוך ממלכתי ולא פרטי, מדינה בה יש בריאות ציבורית ומודרנית לכל, מדינה בה יש שירותי כיבוי ושירותי שיטור. מדינה בה כולם זכאים לשירותים בלי קשר לגודל חשבון הבנק שלהם.

והשינוי מתחיל היום. התיקון מתחיל הרגע. מי שרוצה לראות את ישראל עולה בלהבות – שיתמוך בממשלת הימין הדו-לאומי של נתניהו, ישי, ליברמן וברק. מי שרוצה לראות אותה חיה, משגשגת, מופתית ומתוקנת, ציונית ויהודית ודמוקרטית – שיצטרף אליכם ואלינו.

וסליחה טופז וחברייך, סליחה חיים ועמית קליין, שלא התעוררנו קודם.
סליחה.
אנחנו מתחייבים היום לשנות את ישראל.