ממשלה נטולת מעשי משילות אבל שופעת טרחות הישרדות. היא בנויה על העיקרון הפיזיקלי של מקבילית כוחות שמבטלים במדויק זה את זה. ולפיכך תוצאות קיומה הוא אפס עגול, לחיצה חזקה על הגז בהילוך ניוטטרל: רק רעש וצלצולים והמכונית עומדת במקום. והמכונית היא מדינת ישראל. באיזו מדינה דמוקרטית יכול שר החוץ להכריז באו"ם או בכנס שגרירים שנתי על מדיניות הפוכה מזו שהצניר עליה ראש הממשלה ולהמשיך ולכהן בה? ומה שגרוע הרבה יותר - ראש הממשלה בולע פומבית את הצפרדעים ששר החוץ שלו מאכיל אותו באומרו: "ראש הממשלה בלבד קובע את מדיניות הממשלה." מישהו בעולם מתייחס ברצינות אל ממשלה כזו? 

ממשלתו של ביבי פועלת גם על פי עקרון הרמייה. מרמים את העולם שרוצים להגיע לשלום עם הפלסטינים; במקום להראות לעולם במעשים אמיתיים וכנים, שהפלסטינים מנהלים תרגילי השהייה מאותה נקודת זמן שבה הבינו שקל להוכיח לעולם הנאור שביבי הוא מאחז עיניים מדיני. ולפיכך לא יירחק היום שבו העולם כולו יראה בישראל מדינה מצורעת וזה יקרב את הפלסטינים אל המטרה הסמויה שלהם: השמדת ישראל. ועל פי אותו העיקרון ממשלת ביבי מרמה את הסטודנטים בהשלכת פרוטות לתמיכה בהם וזאת כדי להסתיר את הכסף הציבורי הכבד שניתן לתמיכה בבחורי הישיבות.

ממשלת ביבי פועלת גם על פי עקרון ההתנכרות לציבורים שלמים. היא מתנכרת לחובתה הבסיסית לחלוקה הוגנת של משאבי הציבור. היא מתנכרת לציבורי המורים, הפרקליטים הדיפלומטים ולשלטון המקומי גם. זו רשימת ההתנכרויות השוטפת הנכונה להיום והיא גדלה מדי שבוע. עד שמגיעה שביתה שאין הציבור יכול לעמוד בה ואז ביבי נכנע במהירות ובבהילות ומעביר משאבים מהחלשים ביותר כדי לרצות את השביתה הבלתי נסבלת התורנית. אבל לעומת ההתנכרויות הללו, איזו ידידות, הבנה, התחשבות ואף סימפתיה הוא מגלה כלפי הציבור המזערי אמנם, שנהנה מהרפורמה במס הכנסה. רפורמה שביבי מתעקש בחמת זעם נגד כל המתנגד לה. והציבור המזערי שנהנה ממנה הוא המאיון העליון. הנה מתכון בדוק להגדלת הפערים בחברה, שביבי בצביעותו כי רבה, מקשקש בתקשורת שחייבים לפעול להקטנתם. 

זהו גם ראש ממשלה שמתעלם מ-43 משפחות הקרבנות של השרפות בכרמל, אבל מתקשר, ודואג שהתקשורת תדע על כך, אל משפחתו של ידוען שנפגע אנושות בתאונת דרכים. זהו ראש ממשלה שיושב על כיסאו בתמיכת דמויות ציבוריות כגון אבישי ברוורמן - האביר בעל דמות היגון - שלא מסתיר את הסבל שגורמת לו ישיבתו בממשלה: הוא דואג, מדי חודש במדויק, להופיע בתקשורת ולומר בסגנונו היובשני משהו כך: " אני אומר דבר פשוט מאד: אם תוך שלושים יום ביבי לא יחזור אל תהליך השלום אני אדרוש את כינוס וועידת מפלגת העבודה ואעביר שם הצעת החלטה ליציאת העבודה מהממשלה." כך מדי חודש בחודשו, בדייקנות טורדת משהו, מאז הושבע כחבר בממשלה.

ואני כולי פליאה שאנשי ציבור, עיתונאים, סופרים, פוליטיקאים, בדרנים - כשניתן להם מיקרופון מיד שואלים ברצינות תהומית: "מה הוא רוצה ביבי, נשגב מבינתי להבין". רבותי, התשובה היא פשוטה להחריד: ביבי רוצה להיות ראש ממשלה. זה הכל. מה יש כאן להבין?