בגיל ארבעים, רגע לפני (או אולי רגע אחרי) תחילתו של משבר גיל הארבעים מצאתי את עצמי בסיטואציה שלא הכרתי מעולם (או לפחות לא מאז גיל עשרים) לרגע היה נדמה שהחיים ממשיכים במסלולם הרגיל, חברה, שחרור מצה"ל, טיול משותף בחו"ל, לימודים, חתונה, עבודה מסודרת - אין ולא היה מישהו יותר בנאלי ממני... ואז כשהכל נראה רגיל ושגרתי כל כך, עבודה משעממת מתשע עד שש, אישה, רכב עם מדבקה של ליסינג מעל מיכל הדלק, כל הקלישאות, בן רגע הכל התנפץ. האישה עזבה, הבוס שלח לי מכתב מנומס בו הוא מודה לי על כך שנתתי את חיי לחברה אבל, לצערו, אינני יכול להמשיך ולתרום... וכך מצאתי את עצמי עוזב את הפרברים וחוזר לי ללב העיר, מתחיל עסק קטן, יוצא לברים מעושנים (מה שלא עשיתי מגיל עשרים...) מתחיל מחדש לבנות את חיי. האמת היא, שאני נהנה מכל רגע...