בתכנית "לונדון וקירשנבאום" ששודרה לאחרונה כינו ירון לונדון ומוטי קירשנבאום את חברי הכנסת של מפלגת העבודה בשמות הבאים: "אידיוט", "בהמה", "הזוי", "צבוע", "חמור", וכיוצא בזה. אינני נמנה על תומכי מפלגת העבודה, ולמען האמת בביתי הפרטי אני מגדף חלק מההח"כים שלה בגידופים גרועים אף יותר. אך לא כל מה שמותר לעשות בסלון ביתו הפרטי של אדם, מותר לעשות גם בשידור טלוויזיה, שצופים בו מאות אלפי אזרחים. גיבורים על חלשים העיתונאים הבכירים בישראל מודים: אנחנו מפחדים מעבר לסלידה העולה מסגנון התבטאותם של המנחים לונדון וקירשנבאום, כדאי לציין כמה עובדות בנוגע למספר אישים אחרים, שהשפעתם על הנעשה במדינת ישראל גבוהה מזו של חברי הכנסת של מפלגת העבודה. מר סמי עופר, שהוא הבעלים של מפעלים מזהמים רבים, שבמשך שנים סיכנו את בריאותם של מאות אלפי אזרחים, תורם מדי פעם לבתי חולים, שקרוב לוודאי, שלפחות חלק מהמאושפזים בהם חלו בשל זיהום האוויר הכבד מהמפעלים שבבעלותו. גב' שרי אריסון סיפרה בראיון עיתונאי שהיא "שומעת קולות" ומסרים מלמעלה. מר יצחק תשובה שהונו נאמד במיליארדי שקלים, שכר עשרות לוביסטים, יחצ"נים ועורכי דין, במטרה לטרפד את העלאת את המיסוי על אוצרות הטבע של ישראל לשיעור המקובל בשאר מדינות המערב, או – במלים אחרות – להגדיל את הונו של מר תשובה עוד יותר, על חשבון החינוך, הבריאות והרווחה של יתר אזרחי ישראל. למרות כל זאת, למותר לציין, שלונדון וקירשנבאום מעולם לא היו מעזים לכנות את האישים הנ"ל וחבריהם, כפרטים או כקבוצה, בשמות כמו "הצבוע", "ההזוייה", "החמדן", וכיוצא בזה. למעשה, קשה להיזכר ולו בפעם אחת, שבה הושמעה בתכנית ביקורת רצינית ומשמעותית כלפי מי מהאישים הנ"ל, או משאר משפחות ההון בישראל. כלומר, הגידופים המכוערים שהשמיעו לונדון וקירשנבאום לא היו מעידה חד פעמית, אלא חלק מתהליך מדאיג, של כרסום יסוד הדמוקרטיה: חלק ניכר מנבחרי הציבור הם אולי לא בדיוק "מציאה" גדולה (בלשון המעטה) – אבל הם נבחרים באופן דמוקרטי, וניתן לבקר אותם בחופשיות, ולהחליף אותם בבחירות הבאות. מאידך, קומץ משפחות ההון ובעלות אמצעי התקשורת, שכוחן גדול בהרבה מזה של כל ח"כ או שר בישראל, לא נבחרו מעולם. אותן אי אפשר להחליף בבחירות, ורק מעטים מעזים לבקר אותן. חוק הרשות השנייה סעיף5 בחוק הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו קובע כי על הרשות השנייה לפעול לקיום "שידור מהימן, הוגן ומאוזן", "לטיפוח אזרחות טובה ולחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם". לפיכך, כתבתי לרשות השנייה, וביקשתי ממנה להפעיל את סמכותה, ולדרוש מהמנחים לונדון וקירשנבאום להתנצל; וכן לדרוש ממערכת התכנית הבהרות בנוגע לשאלה, האם יש אישים וגופים מסויימים בישראל, שהם חסינים מביקורת, ואם כן – מדוע. לפנייה כיתבתי את האגודה לזכות הציבור לדעת. אם וכאשר יתקבלו תגובות, הן יפורסמו כאן. תודה לעזרא, איתי, עידן, לקסי וליבי על עזרתם בהכנת הטור באותו עניין: העיתונאים הבכירים בישראל מודים: אנחנו מפחדים האיור של לונדון וקירשנבאום - מתוך אתר התכנית.
|
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יבגניה, אם היינו עושים מה שאת מציעה באירוניה, לא רק שהם היו משחררים אותו, אלא גם מפסיקים לחטוף חיילים. נשמע אכזרי. את חיה בעולם אכזרי.
מוזמן ללמוד עליו עוד דברים (רעים) בפוסט הנ"ל:
http://cafe.themarker.com/post/1482362/
יבגניה חביבה
בסך הכל העמדתי דברים על דיוקם. לא טענתי בעד או נגד.
אבל אם מאשימים או תוקפים, כדאי שהדברים יהיו מבוססים על עובדות ולא על סילופים.
אני מאוד לא אהבתי (בלשון המעטה) את תגובתו של לונדון בנושא יצחק לאור, ולא יודע אם רעיון חיסול המנהיגים יעזור (בעבר חיסול מנהיגים הביא להתנהלות לחוצה וחששות כבדים מצידם וחיפוש אחרי הודנא כזו או אחרת),
אבל רעיון הספירה לאחור של כמות האסירים שאנו מוכנים לשחרר נרשם כאן בקפה על ידי לפני המון המון זמן.
זהו צעד לגיטימי של לחץ והפיכת המחשבה שניתן לגרור אותנו לסחר מכר עד אין סוף, להבנה כי שכרם יצא בהפסדם.
נו, רק אמרנו את זה, וכבר אני שומעת על עוד מסע ביזוי נשים שירון לונדון מוביל בהנאה בלתי מוסתרת.
פשוט בהמה.
תודה שאתה מרשה לי לכעוס על ירון לונדון :)
ואכן, טעות קריטית ביותר מצידי. להוציא להורג אחד אחד את מנהיגי החמאס זאת הצעה מקסימה. ככה הם באמת יבינו שהזמן פועל לרעתם. ברור.
יש לך בעיות בהבנת הנקרא/נשמע.
לונדון הציע להרוג את מנהיגי החמאס אחד אחד ולא את שבויי החמאס (מה גם שיש אסירי חמאס ולא שבויים).
הצעה נוספת הייתה שמרשימת ה-400 שישראל הסכימה עקרונית לשחרר, להפחית כל יום חולף אחד מהאסירים.
זאת כדי שהחמאס יבין שחלוף הזמן פועל גם לרעתם.
אין לי בעיה שתכעס על לונדון, אבל שזה יהיה לפחות בתואנת אמת ולא מבוסס על הטעיה או סילוף דבריו.
מדובר היה בקטע פתיחה אופייני לתוכנית, בה השניים משמיעים קטע סטירי ו/או פרודיה על משהו בעניני דיומא.
נסחפת ובגדול הפעם!!!
מבחן מיקי רוזנטל והסרט שיטת שקשוקה[בלי שום קשר עד כמה זה עסק בלהאדיר את כישוריו של מיקי] לימד
את ערוץ 10 לדעתי לרדת מלתקוף את בעלי ההון, כשכדאי לזכור
שגם הערוץ 10 נשלט על ידי מימן ורון לאודר שהוא נושא דברו של ביבי אוחז ברוב המניות של הערוץ
אני בטח לא צריכה להזכיר לך שבעלי ההון אוכלים על שולחנו של ביבי ושטייניץ
אתה בעצמך טוען שהעיתונאים פוחדים, נכון?
ירון לונדון בעצמו שובניסט משמיצן ובעיקר אינטרסנט.כחבר ומעריץ של יצחק לאור
סובל מעיוורון וסלחנות כמו רבים בינינו [ופה אני מתריסה נגד הרבה מעריצי סופרים עיוורים]
למי שכותב יפה [כמו בזמנו לדן בן אמוץ]
והוא אף פעם לא בלבל אותי ביחסו המחפצן והבהמי לנשים.
אז למה אחד אחד? בוא נעמיד את כולם בשורה ונשסף להם את הגרונות (לא לפני שנקצור להם את האיברים ונמכור בשוק השחור). ככה הם בטוח יחזירו את גלעד שליט.
אמנם זה לא נושא הדיון, אבל מה רע בלהרוג את שבויי החמאס אחד אחד? הם היו משספים את גרונך מזמן, בין אם את בעדם או נגדם. להוציא אלפים מהם מהכלא עבור חייל אחד, עם דוקטורט ביד, רק כדי שימשיכו לרצוח ישראלים לא נראה לי ממש מוסרי וצודק.
ירון לונדון הוא איש גס ואלים, שכתב את המאמר הביזיוני "מסכת המקוננות", שבו הוא מתנגח במתלוננות נגד יצחק לאור, ושהציע להוציא להורג את שבויי החמאס אחד אחד, עד שיחזירו את גלעד שליט ("ערבים זה לזה"). שום דבר בקשר אליו כבר לא אמור להפתיע אותנו.
הלוואי שרבים היו מצטרפים ליוזמה שלך.
כל מילה היתה בסלע
אכן.גיבורים על חלשים.לא על בעלי ההון.השתלחויות כגון אלה ,הן עוד שלב בחיסול הדמו(ס)קרטיה.
http://194.90.130.106/video/8_27/
דמוקרטיה – תקשורת – הון
מר משה נגבי, האוניברסיטה העברית בירושלים
ההון הגדול כצנזור הגדול
יו"ר עו"ד יאיר גרין, משפטן
אי הצלחת הרשות השופטת לשמור על "כלב השמירה" של הדמוקרטיה
מר מיקי רוזנטל, עיתונאי ובמאי הסרט "שיטת השקשוקה"
הון-שלטון-עיתון
הון שלטון ותקשורת
הצנזורה העצמית זועקת לשמים במקרה הזה.
איפה השידור הציבורי שירים את הכפפה. תוכניות תחקירים על אנשי ההון לטוב ולרע.
בנוגע לבעלי ההון, ברור שאנשי התקשורת מפחדים להדביק כינויים לאנשים כמותם, הרי הם (בניגוד לשרים בממשלה או בכנסת) יכולים לגרום לפיטוריהם. אם יצא לך לראות או להיות במסיבות שונות של אנשים כאלה (לי יצא לשמוע על כמה מאחר ואחד מהבנים של האנשים הללו מוכר לנו אישית) הסיפורים הם על שרים מסויימים שנמצאים בתפקידים הבכירים ביותר בממשלה, שעסוקים בליקוק ונשיקות לאנשים העשירים במדינה - ממש עגל הזהב.