והנה חוזרים הימים ... הימים השחורים , שבהם החיוך המזויף עולה על שפתותיה . שבהם אף אחף לא רואה את הכאב . היא רוצה להוכיח את חוזק ליבה . לעצמה . להוכיח לעצמה שהיא לא ילדה קטנה ... שהיא כבר לא תמימה ... שהיא מוכנה לחיים האמיתיים . וזה לא נכון . אבל היא נלחמת בעובדות . גם שכואב , גם שרע בלב . גם כשאין כוחות נפשיים , גם כשהיא עייפה מהחיים . גם שרע בלב וכשהכאב לא עוזב . חיוכה המזויף לא נח לרגע והצחוק המתגלגל לא נפסק , המסיכה כבר בלויה והפצעים צורבים , מדממת בכל שריטה על עורה העדין , נאנקת מכאבים ... היא מסמנת את הימים ומסמנת את הלילות .. מסמנת את כל הדמעות ... את הדם והיבבות ... השריטות החריטות נישארות . צוחקת בימים ובוכה בלילות . מבקשת מה' לסיים את זה ... והוא לא מוכן . אבל היא לא תעשה את זה לעולם לבדה , כי היא לא רוצה להיות מעבר לגדר ... היא רוצה להיות כמו כולם , רגילה . היא תמימה . יותר מידי תמימה . היא מבטיחה לעצמה שהפעם זה לא ייגמר במוות רק כדי להוכיח לך ... להוכיח לך מי אני , הימים יחלפו והחודשים יעברו ויום יבוא ...
יום יבוא , אסתכל לך בעיניים ואומר לך ' אני כבר לא ילדה קטנה ' . |