0
"החנונים" לא משתמשים במראה. לא רוצים להתעמת עם מה שנשקף מבעדה. "היפות" לא עוזבות את המראה לרגע. מוקסמות מיופיין (?!). "החנונים" משכילים, עמוקים. "היפות" ריקניות ושטחיות. ואני? "המראה" מלווה אותי לאורך כל חיי. בילדותי העדפתי את שמשת-החלון שהכהתה את חיוורוני, וכשיצאתי החוצה ספרתי לעצמי שאני כהת-עור. חייתי באגדה הזו עד אשר... בגיל 14 מצאתי את עצמי בבגד-גוף, מול קיר-המראות באולפן-למחול. כיתת-יורים לא תצליח לשכנע אותי לעלות כאן את הצילום היחידי שנשמר אצלי מאז. אבל, דווקא מתוך המצוקה הנוראית נחשפה הישועה. כאן, בנקודה זו בפוסט, יכולתי לנהוג בדרכה של דיוטימה, ידידתי היקרה מהקפה, ולהציג בפניכם את השאלה: "מה הייתה הישועה שנחשפה לפני?" ולחכות לתגובות. אבל ליבי רך, ואצה נפשי לגלות לכם את הסוד הנפלא שנגלה לעיני מול קיר-המראות: כל גוף נראה נפלא ברגע שנכנסת בו תנועה! זו יכולה להיות תנועה גדולה במרחב, כמו זו של רקדן מקצועי, אבל באותה מידה, זו יכולה להיות תנועה מאוד קטנה, ממש פצפונת, שעושה את ההבדל. גיליתי שהתנועה הקטנטנה, זו שנוצרת בשאיפת-אויר לראות, מייצרת אף היא שינוי לטובה. גיליתי שתנועה קטנטונת שמשנה את הבעת-הפנים מחוללת נסים ששום מאפרת או סטייליסט לא יכולים לחולל כמותה. מאוחר יותר גיליתי שהמחשבה, כן המחשבה, יש בכוחה להניע את ההבעה, המראה, מ"סתם אחת" ל"יפה", או "מדליק" או "מעניינת"...
בין ה"יפה" לבין ה"חנון" אעדיף להיות בדיוק בדי-בדיוק
כפי שאני.
|