שנת 1998 היתה שנה ענייה. ענייה בחברים, ענייה במאורעות, ענייה בהתפתחות, ובעיקר- ענייה כלכלית.

גרתי אז בדירה ישנה של ההורים ברמת גן. התכולה העלובה היתה כל רכושי- קצת ספרים, דיסקים, מזרן זוגי ללא מיטה.

את נפשי שנזקקה אז לכה מעט, מילאו חתולה נמרית (מיקו) וכלבה קטנה ושחרחורת (פיגי).

מילצרתי באולם אירועים ואת הפרוטות שגבי הכואב וחיוכי המאולץ הרוויחו עבורי, פדיתי במכולת ובאוטובוס.

לא היה לי מספיק, לא ידעתי איך להרוויח יותר, לא היה ממי לבקש, פשוט- לא היה!

רק דבר אחד קטן למדתי מתוך ההיסחבות הלאה והלא מספקת הזו. מתוך הרצון לעוד, ידעתי שצריך "להזמין". לכוון עמוק מתוך הלב, לפתוח ידיים ולחכות שמזוודה של כסף תיפול עליי מהשמיים.

באמת האמנתי שאם אמשיך "להזמין"- זה פשוט יקרה.

יום בהיר אחד, מצאתי עצמי מרוששת עד עצם: בלי טלכארט כדי לקרוא לעזרה, בלי אגורה להציל את נשמתי, ובלי ספק ללא מוצא. ואז, מתוך קושי עצום הזמנתי! לא מאלוהים ולא מהשמיים,

פשוט ממרכז ישותי ב-י-ק-ש-ת-י שתישלח אליי עזרה, כי אני ממש צ-ר-י-כ-ה.

באותו אחר הצהריים, דפקה בדלת השכנה העירקית החביבה שגרה ממול: בדאלעק, היא אומרת, יש לי פה מזרון חדש שקניתי, אבל הנכדים לא אוהבים אותו, הוא קשה להם מדי. ויש לי פה שני שטיחים יפים שאני כבר לא צריכה- קשה לי לגלגל אותם כשאני מנקה. אולי את רוצה אותם? ברור שמיד הלכתי לגרור אותם אל הדירה שלי, בלי לשכוח להודות לה.

סגרתי את הדלת. שקט. שוב הייתי עם עצמי .

תוך כדי זה שהבטתי בשלל החדש שלי, נשמע צליל מתכתי כמו מטבע בקופסה: הההההא..... זה האסימון שלי שירד,

והכל התבהר לי:

ביקשתי, הו באמת שביקשתי, אבל לא אמרתי מה אני רוצה. מתוך התכווננות, שלח לי היקום עזרה- וזה היה מדהים!!!!

לא יכולתי שלא לצחוק על עצמי, על הסיטואציה ועל הקסם שקרה, אבל למדתי ש..:

תמיד "תזמינו" בדיוק רב את מה שאתם מבקשים- מפורט, בצבעים, בכמות ובתזמון.

קסמים מופלאים יתחוללו בחייכם, מבטיחה.