היום קוראי מדור הדעות של "הארץ" יכלו להיתקל במאמר של אברימה גולן וכותרתו (פקודתו?) "אל הרחוב, עכשיו". את רוח המאמר אפשר להבין מהכותרת: דרישה לקום ולעשות מעשה לנוכח ממשלה ימנית, גזענית וכו'. גם יום אחד לפני כן, בדיוק באותו עיתון, זועם ספי רכלבסקי על אדישותנו ומצווה על עם ישראל: "לקום ממסכי האח הגדול ולהבין שמגיע לו יותר". זה רק חלק מנטייה רווחת של אנשי תקשורת מהשמאל לזעום על אדישותו הציבורית של "הרוב הדומם" או "המחנה השפוי" ולדרוש מאתנו לקום ולעשות מעשה. לערער את אמות הספים עד להפלתה של הממשלה הבלתי ראויה הזאת.

מדבר אחד חוצבי הלהבות הללו מתעלמים: בכדי שנאבק על משהו, אנחנו צריכים אלטרנטיבה. לא, לא נקום ממסכי האח הגדול, לא נפגין ולא נאבק רק בשביל להחליף את נתניהו בציפי לבני. זה משהו שצריך להדגיש בפניהם בצורה הכי ברורה וחד-משמעית שאפשר. האדישות הפוליטית היא תגובה טבעית לחוסר אלטרנטיבה. בני אדם פועלים כשיש להם הזדמנות לשפר את מצבם. כשהזדמנות כזאת לא בנמצא זה מדהים עד כמה אדישים אנחנו, האנשים הפשוטים, יכולים להיות.

הנהגה זה התפקיד שלכם, לא שלנו. אתם, האינטליגנציה, הפוליטיקאים, אנשי התקשורת, אמורים ליצור את המסגרת הארגונית והאידיאולוגית שתיצור אלטרנטיבה. עד כה קיבלנו מכם שיטפון של מלים על כמה המצב גרוע וכמה צריך לשנות אותו, בלי אף אזכור על דברים קטנים כמו איך עושים את זה בפועל ובאיזו מסגרת. לפיכך אני לפחות מוצא התבטאויות נוסח "לצאת לרחוב" חלולות, שלא לומר חסרות אחריות. תביאו לנו מנהיג/ה ראוי/ה לשמו/ה, מפלגה ראויה לשמה, אידיאולוגיה ראויה לשמה ואז נדבר.