הרוח פוער חלוני לעת ערב, ומבתר בעשן שחנק כרוצח. חדר סגור, נפש סגורה. אני בוהה באורות העיר מקצוות המסגרת, שזוהרים בחדוותם צבעונית. כמו חג, כמו מתנה... תחת חושך, במרחק, דברים נראים יפים יותר. החדר קר כעת מלגונן. הרוח פורץ בי צמרמורת יודעת דבר, ואני מתכנסת על ערסי, עורמת שכבות על הצלם התש, ומכסה את הכל בשכבת עשן נוספת.
|