נסיעה בשבת אחרי הצהרים עם הגב לשקיעה בכביש האהוב עלי מבין אלו שאינם בשכונה שלי. קור ששמור רק לצפת וצפונה, צבעים ששיכים כמעט ולארץ אחרת, כאלו שאומרים לך שבאמת נסעת רחוק מהבית היום. ועדיין- שעתיים גג וחזרה בכרך.

הכרמים מסודרים בשורות שעושות להם שיזוף אחיד ויפה, ביניהם נטועות תאנים עתיקות וקבורים קברים ותיקים עוד יותר, עם כיפות ושדים ורוחות שמצמררים אותך להכנס אליהם גם באור יום מלא.

נסיעה דרך קדיתא תמיד מעלה בי חיוך ציני. היופי הדיסהרמוני של צבר הבתים המאובק, כיפות גאודזיות, ספק פחונים וחווילות נטולות אישורי בניה מזכירים לך שפרא אי אפשר לאלף.

נזכרת ב"בין לילה ובין שחר" של קנז שמספר על הפרא המתבגר והמתלהט, והכנוע שלעברו שרואה את האפשרויות- להכניע אותו או להכנע לו. אין אמצע. ואני תוהה אם יש מקום להיות בו פראי היום, ועדיין לא להכניע, אלא להיות פרט בקבוצה שרצה בפראות לכל הכיוונים.

שם טוב לוי שר קורא לי לשוב הביתה. מה לך בחוץ ילדה, פרא. שם, צמח לענה, נפש מרעידה מקור, חלון אפל ותריס מוגף. שובי לביתך. ואני- מרגישה בבית מחוץ לחלון. תני לנפשך לשמוע זמר קטן.

מימין המירון עושה צל של אחר הצהרים שמביא צינה חורפית, משמאל כרם קאיומי. שתול על גבעה קלאסית לגדל ענבים קלאסיות ליין ישראלי קלאסי, מחובק ומעוטר. ואני אוהבת דווקא את הגפנים האחרות, שגדלות בלא מושלם. בהמשך משמאל- ג'יש, ואחריה כבר ספסופה, בה אסופת בתים מוזרים ושבורי זהות והגדרה, עם עציצים על גג עגול, וספק עזובה מכוונת וספק כוונה עזובה. אספסופה.

בכביש שיורד מההר- אמירים. עוד מעוז של רומנטיקה מעושה וארוחת בוקר כפרית, פרוד, שהדמעה בקצה העין מתגלגלת לנוכח הכשל והכסל והכניעות, ומנגד, גאה, בסיבוב הכביש- בקתה.

ועוד אחת, וכמה גפנים. וכיתוב צדיקים, וחסידי ברסלב, ואור ושמחה ואמונה, שומרים בקפידה על קבר של צדיק-מאן-דהוא, ושבעים בליבם ונפשם, ואולי בבטנם. הירידה מפותלת ועמוסה, מסתיימת בכבס למרות הרכב החדיש. ואחריה- חזרה לגבולות המוכר, תחום שיפוט שליטה עצמית.

תם הטכס, מתחיל עוד שבוע.