רגע לפני שהממגורה נפתחת, נעים להיזכר איך כל זה התחיל.

לעסק של אורי, בעלי, ושלי (KNEKASH) יש שתי חנויות, בקדימה ובגעש.

בזמנו חיפשנו מקום להעביר אליו את העסק מגעש.

חיפשנו יותר משנתיים בכל חור אפשרי בתל אביב וסביבותיה,

מעל ומתחת לאדמה. הפכנו, סובבנו – נמל, יפו, הרצליה.

מעל הכול ריחפה השאלה – איזה אופי יהיה לעסק המתחדש.

עוה"ד שלי קרא לזה "תום עידן הבדואיזם" של קנה'קש.

כנראה שגדלנו.

על מתחם הממגורות שמענו במקרה.

שלחתי את אורי לראות והתשובה לא אחרה לבוא. "מדהים".

אבל מה – לא פנוי. בסדר. דברים שבאים בקלות זה משעמם.

5 חודשים רדפתי אחרי הבעלים של הנכס.

"מצטערים, גם אם יתפנה, יש תור ארוך לפניכם."

החברים שלנו כבר צחקו עלינו – "מי אמר ממגורה ולא קיבל?"

המילה הזו, שלא הכרנו בעבר, מ-מ-ג-ו-ר-ה, הפכה לאובססיה.

לי היה ברור. החלל הזה נועד לנו. מתאים בול. כמו כפפה.

שם יוקם הבית החדש של קנה'קש.

בפברואר האחרון קרה הנס. קיבלנו אישור שהתפנתה לנו ממגורה.

יותר מזה – התפנתה בדיוק זו שרצינו. הקיצונית, היפה, עם הקימורים המיוחדים.

נפלה לידינו זכות גדולה. חלל מפעים כזה לא נקרה בדרכך כל יום,

לפעמים גם לא כל החיים.

עכשיו נשאלה השאלה מה עושים עם המתנה הזו.

רמז: את האדריכלים הבאנו בטיסה ישירה מהפיליפינים... המשך יבוא. מבטיחה.

דבר אחד היה ברור לי כבר אז - כשדברים נבנים בחלל כזה נכון, נוצרת אלכימיה.

הממגורה שלנו, רגע לפני שהחל השיפוץ.

אני (במרכז) מדמיינת איך כל זה יראה כמה חודשים מאוחר יותר.