1991. דרום אפריקה. לא מזמן הסתיים האפרטהייד, וכבר מותר לשחורים לנסוע באוטובוס יחד עם הלבנים. לא מדברים  על גזענות אבל מרגישים אותה, ממש מרגישים, גם אם את רק זרה בארץ רחוקה.

אדריאן בן 24 או 26. נהג משאית. איך היכרתי את אדריאן זה סיפור בפני עצמו לזמן אחר.

 הצטרפתי אליו ל-3 נסיעות ארוכות. כל נסיעה - שבוע שלם.

 יוצאים מדרבן לכיוון סאן-סיטי, חוצים במשך 3 ימים את המדבר הגדול (The Great Karoo) עד לקייפטאון, וחזרה לאורך ערי החוף.

אין לתאר את הואקום שנוצר במוח כשיושבים כל כך הרבה שעות מול נופים פראיים, מדבריים, מהפנטים. קבינת הברזל לא מחזירה פידבק למחשבות- להיפך: היא בולעת אותן. השיעמום קשה מנשוא לצרכנית גירויים שכמוני.

הטייפ היה מקולקל, ועל תדרי רדיו אין מה לפנטז אפילו במרחבים האינסופיים של דרום אפריקה בתחילת שנות ה- 90.

מצאתי את עצמי קוראת את הברית החדשה (הטקסט היחיד שהיה זמין) בא-נ-ג-ל-י-ת!

באחת הנסיעות, אדריאן החכם לא הביא מספיק כסף והרי ברור שצריך לאכול בדרך, לשתות, להתרענן. מה עושים?

הצטמצמנו. קנינו כמה קופסאות של סיגריות צ'סטרפילד, קצת שימורים ומדי פעם עצרנו לקנות לחם וקולה.

נוודים- זה מה שאנחנו כרגע.

פתאום ביום הרביעי, לפנינו עוד 48 שעות של נסיעה כמעט ללא עצירות (חוץ ממחטפי שינה של אדריאן למספר שעות), גילינו שעשרים ראנד שנשארו במטבעות, באמת לא יקחו אותנו רחוק.

העצירה הקרובה היתה בפורט אליזבט, וכשהגענו אדריאן הלך לטפל בהעמסה של צמיגים ובניירת.

אני תקועה בקבינה- אין לאן לצאת, אנחנו נמצאים ברחבה ענקית של מפעל גומי, חם בחוץ ולא התקלחתי יומיים. גם אתם הייתם נשארים בפנים. אני בוהה החוצה מהחלון לא מנחשת מה יקרה בעוד שנייה.

מאחורה מעמיסים צמיגי ענק, כל המשאית מזדעדעת בתנודות פרועות, כשפתאום פשוט נשרו עליי שטרות של כסף!!! על הכיסא לידי, ברווח שבין הכיסא לידית ההילוכים, על השטיח בתחתית. 220 ראנד בשטרות אדומים, חומים ,ירוקים.

ההלם הראשוני מנתח את זה כמו שאנחנו שומעים בסיפורים: "יוו.... אני לא מאמינה, נפל עליי כסף מהשמיים", אבל רגע- אני בתוך המשאית קיבינימט.

יעברו עוד 20 דקות עד שאדריאן יחזור ואוכל לספר לו, ובינתיים אני שוברת את הראש איך זה יכול להיות? בטח לא בגלל הקריאה האדוקה בתנ"ך של הגויים, וגם לא עשיתי שום דבר טוב לאחרונה. נשאר לי להרים את הראש ולחפש הסבר רציונאלי, אין ברירה.

ואכן שם היה הפתרון:

הטייפ המקולקל והמקולל שסיפק לנו שעות של שעמום אינסופי בשתיקתו העיקשת, "ירק" עליי את השטרות. היה שם אפילו עוד שטר מעוך, ברווח בו מכניסים את הקלטת...... בדיעבד הנהג הקודם החביא שם "זולה". (bless his soul).

 הו, כמה שהיינו זקוקים לכסף הזה.

היומיים הבאים היו שמחים ושבעים בלי כל ספק, אבל זה היה הסימן שלי להמשיך הלאה ולפרוש מ"עסקי ההובלות".

את אדריאן לא ראיתי מאז, הוא המשיך בחייו, בעבודתו- נוסע לרודיזיה, נמיביה ועוד חורים מרוחקים ביבשת השחורה.

מהחוויה הזו למדתי שזהו, סופית, אני מאמינה בניסים.