ישבתי בבר בבית המלון בלג'יו בלאס וגאס, אחזתי בידי כוסית ויסקי  שקיבלתי מאחת המארחות החצי מעורטלות שמסתובבות פה כדי להסיח את הדעת של האנשים שהכסף איתו הם  מהמרים מגיע מהחסכונות של הילדים שלהם לאוניברסיטה.

היד שלי שאחזה בכוס רעדה, יכולתי לראות את הנוזל הזהוב רוטט בקצב התנודות של היד שלי, מחשבותיי רצו כמו אלקטרונים בתוך פס רחב של אינטרנט. הבטתי בשעון היד שענדתי וחשבתי שלעצמי שזה מאוד מוזר שתעלומה שלא הצלחתי לפתור בשנים  האחרונות הגיעה לפתרונה לפני עשרים דקות  ושלושים וחמש שניות בדיוק, דווקא פה בעיר החטאים, לאס ווגאס ליד שולחן הפוקר הירוק שמולי שעליו הפסדתי  675 דולר.

אימא הייתה אישה חזקה, דעתנית ואסרטיבית. היא נולדה בפולין שלפני המלחמה, ציונית, שחלמה כל חייה לעלות לארץ-ישראל, הוריה, שאימי הייתה בתם היחידה ובבת עינם סרבו לתחינותיה. אביה, סבא שלי ז"ל, זקף זאת לשיגעון ילדות ופסק שזה לא בא בחשבון. אימא שהייתה דעתנית לא פחות מאביה קמה לילה אחד בשתיים לפנות בוקר פתחה את הכספת המשפחתית, הוציאה שליש  מהשטרות שהיו שם ועשרה יהלומים הניחה אותם בתוך שקית נילון שהאגדה מספרת שלאחר מכן הוטמנו בתוך פי הטבעת שלה. אבא סיפר לי שכנראה זו הסיבה שאימא סובלת מעצירו, היא התאפקה שלושה שבועות משירותים עד שהגיע לארץ.

הורי נפגשו בתל-אביב, בקפה פילץ. בתחילת שנות החמישים  זה היה המפגש של בני ובנות תל אביב עם העולים החדשים שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה. אימא שמה עין על הצבר הג'ינג'י הבישן והחלה לנהל לו את החיים. לפני שהבין מה קורה הוא כבר היה נשוי. אבא  עבד לפרנסתו בנמל תל אביב והתמחה בתיקוני שרברבות ותריסולים. על חיבתו לנשים למדתי כאשר לקראת סוף השבוע היו מופיעים פתקים עם הזמנה לתיקון בתיבת הדואר שלנו, שלאחריהם אבא נהג לערוך תיקוני בית בבתיהן של אלמנות וגרושות. בחופשים הוא היה מרכיב אותי על אופניו ופוקד עלי לשמור עליהם כשהיה עולה לתיקון. שמתי לב  שהיה מאריך בביקור כשלא היה לאלמנות כסף מזומן לתשלום עבור התיקון.

אימא תפרה ותיקנה בגדים לנשים, הייתה לה קופסת תפירה יפהפייה שהביאה איתה מפולין והיא שמרה עליה מכל משמר.

גדלנו ברחוב בן יהודה בתל אביב בדירה קטנה שתיים וחצי חדרים בדמי מפתח, את החצי חדר השכרנו ומהכסף שקבלנו ומהמשכורת של אבא וקצת מהתפירה של אימא חיינו בצמצום. 

כשממש חווינו מחסור ולא היה כסף לקנות אוכל, אבא היה שואל את אמא מדוע שלא נמכור יהלום אחד ונתחיל לחיות ברווחה? אימא הייתה תמיד מזעיפה את פניה וצועקת עליו ביידיש שיפסיק לדבר על יהלומים ליד הילד כי זה יקלקל אותו. הסתבר שבנוסף להיותה דעתנית ואסרטיבית היא גילתה נדיבות רבה כשמדובר היה בכספים של הוריה ובכל מה שהיה נוגע ליהלומים שלה היא גילתה קמצנות שלעומתה הרפגון של מולייר היה נדיב ידוע.

 גם אחותי שנולדה שנתיים אחרי למדה זאת על בשרה כאשר לבשה את אותה החצאית ואת אותה החולצה חמש שנים בממוצע ועד שלא התפוררה לא קבלה חדשה.

אמא אהבה לאגור דברים ולא לזרוק דבר, שמה יום אחד היא תזדקק לו ותצטרך שומו שמיים לקנות חדש. כדי לחדש את המלאי היא היתה יוצאת כל מוצאי שבת ועושה טיול רגלי ברחבי העיר. תמיד חזרה עם איזה מגהץ שמשהו זרק או טרנזיסטור ישן. אמא אמרה שאפשר יום אחד להשתמש בחלקים שלו לתיקון. בזמן שהורי לא היו בבית אני ואחותי חיפשנו את היהלומים, אך מעולם לא מצאנו אותם עד שכבר האמננו שזה היה הכול בדיה.

כך עם השנים הצטמצם לו שטח הדירה הקטנה שלנו כשעיתונים ומכשירי חשמל ממלאים את רוב שיטחה. גם כשגדלנו והתחתנו אמא סירבה לעזור לנו כלכלית. כשאבא התחנן שנמכור יהלום אחד קטן ונעזור לילדים שיסתדרו, היא צעקה עליו שיפסיק לבלבל לה את המוח.

 כשאני ואחותי התחתנו ויצאנו כל אחד לדרכו העצמאית אמא שמחה מאוד, פתאום היה לה עוד שטח פנוי למלא בזבל שמצאה ברחובות. למרות התחינות של אבא היא לא הסכימה לזרוק דבר. ואז יום אחד אבא מת באמצע תיקון שערך בתוך דירה של אלמנה יפה במיוחד, נסיבות המוות "התקף לב פתאומי" נקבעו על ידי הרופא חמור הסבר שהגיע למקום.

מאותו הרגע אמא השתנתה ב 180 מעלות: ראשית נחסם לה הזיכרון, היא החלה לשכוח שמות, תאריכים ושנית החלה לזרוק חפצים מהבית באופן שיטתי. תוך פחות משנתיים זרקה אימי חמישים אחוז מכל מה שאגרה היא ואבא שלי במשך ארבעים שנה.

 כל עוד יכלה לטפל בעצמה הכול היה בסדר, אבל אתם יודעים אלצהיימר זו מחלה אכזרית היא פשוט מפרמטת את תאי הזיכרון שלך עד שלא נותר לך בתוכו דבר. באחד הרגעים הקשים של המחלה מצאתי את אימא שלי יום אחד מחוץ לדירה שלה בלי בגדים כשהיא מחזיקה את המפתח לדירה בידה ולא יודעת מה לעשות איתו.

מאותו הרגע אני ואחותי שמרנו עליה לסירוגין, טיפלנו בה במסירות עד יום מותה. אחרי השלושים ולפני שפינינו את הבית, חיפשנו את היהלומים בכל מעיל ובגד שנותרו בדירה, הרמנו את הבלטות וחיפשנו בשקעי החשמל אך לא מצאנו כלום.

כמה שנים מאוחר יותר, אחרי כמה עסקים כושלים, גירושים מכוערים טסתי ללאס וגאס כמידי שנה עם 1000 הדולאר האחרונים שלי. לידי התישב בחור צעיר עם שעון רולקס וחליפת גוצ'י יקרה של שלושה חלקים בנימוס שאל לשמי  והציג את עצמו בסוחר בשוק הפשפשים בתל אביב הנוסע להמר כל שנה. לא היתה לי סבלנות אליו, תכננתי בלאס  וגאס להפסיד את הדולרים האחרונים שלי על שולחן הפוקר ואחר כך לקפוץ מאחד החלונות.

כשירדתי מהחדר שבקומה העשרים התיישבתי ליד השולחן כשלידי התיישב שוב אותו בחור ישראלי מהטיסה כשבידו חבילת שטרות שהערכתי על פי גודלה בחמישים אלף דולר. הוא בירך אותי לשלום וכשיחקתי על חמישים דולר הוא שיחק על אלפייה, נראה שהוא ממש לא התרגש מהפסדיו, כשנותר לו שטר אחרון  של מאה דולר ואני נפרדתי מששמאות ושבעים וחמש הדולר שלי, הוא קם ואמר "בוא, אזמין אותך לויסקי נראה לי שאתה לוקח את ההפסד שלך יותר מידי קשה". "כן" אמתי לו "אין לי מזל בחיים", "עזוב" "אמר לי אתה מדבר שטויות המזל נמצא בכול מקום לפעמים ממש לידך ברחוב, אם יש לך זמן אספר לך סיפור".

"מגיל צעיר הייתי יזם של זבל. הייתה לי חנות על המדרכה בשוק הפשפשים ביפו. לפנות בוקר הייתי יוצא עם הטנדר שלי ונוסע בכל תל-אביב ואוסף כל מה שאנשים זרקו לרחוב. לפעמים אוסף מחשב לפעמים מיקרו גל כך יום יום, 365 יום בשנה. יום אחד לפני יום כיפור מישהו זרק  בגדים ישנים ופיזר אותם על המדרכה, בצד הייתה זרוקה קופסת תפירה שנפתחת כמו מדרגות לשתי הצדדים, לא יודע משהו בה משך את תשומת ליבי, גרם לי לעצור ולקחת אותה, אני בדרך כלל לא אוסף דברים כאלו, אין בהם רווח".

"אחרי חודשיים פתחתי אותה לא היה בתוכה שום דבר מיוחד, חוטים, מחטים וכפתורים, רוקנתי את כל המגירות שבצד שמאל ואת צד ימין לא הצלחתי לפתוח. כששברתי את הקופסא הבנתי שאלוהים אוהב אותי, מתוכה נפלו אל הרצפה 10 יהלומים הכי גדולים שראיתי בחיי".

"באיזה רחוב מצאת את הקופסא" שאלתי אותו כשליבי הולם, "בן יהודה" הוא ענה לי בשמחה "אז תגיד לי יש או  אין מזל בעולם"?

ישבתי לי על הבר המום מתבונן בכוס הויסקי הרועדת בידי קיוויתי באותו הרגע  שאימא שלי תהיה בחיים ותראה מה עלה בגורלם של היהלומים שלה ובו זמנית ידעתי שאין לי מה לעשות, לך ותגיד לאדם הזה שהיהלומים הם הירושה שלך כשמעולם לא ראית אותם בעינך?

"יש לי משהו קטן להגיד לך", אמר, "בתוך הקופסא היה שם  ושם משפחה של שניים, כנראה הילדים שלה, לקח לי כמה שנים למצוא אותך ועוד שנה שנתיים להתלבט אם להחזיר לך חלק מהכסף, החלטתי לפגוש אותך פה". הוא חייך אלי והושיט לי מעטפה דקה, כשפתחתי אותה נפלה ממנה על השטיח המפואר פיסת ניר מלבנית, צ'ק בנקאי של בנק ווסטרן יוניון על סך מיליון דולר. "אתה לא צריך לדאוג לי" אמר בחיוך "את העמלה שלי כבר לקחתי מזמן"......