בנימין נתניהו זכה השבוע להצלחה, לאחר שהעביר את התקציב הדו שנתי לשנים 2011 ו־2012. בדרך כלל, תקציבים הם מוקשים פוליטיים וקואליציוניים לא פשוטים, הדורשים לוליינות והתנהלות פוליטית מיומנת כדי לצלוח בשלום את המשימה.

כעת לנתניהו שקט תקציבי לשנתיים לפחות, בתנאי כמובן שממשלתו תשרוד את התקופה הזו. בכל מקרה, היעדר הצורך להעביר תקציב בעוד שנה, תסייע למלחמת ההישרדות הבלתי פוסקת של ממשלת נתניהו.

בתחילת השבוע נדמה היה שנתניהו יצליח להעביר את התקציב בשקט ובשלוה, יחסית כמובן. כל הוועדות שעסקו בסעיפי חוק ההסדרים והתקציב, ובפרט ועדת הכספים, יישרו קו, פחות או יותר, עם הממשלה. חיים כץ וועדת העבודה והרווחה עשו אומנם מעט קולות של עצמאות והעלו את חמתו של שר האוצר שטייניץ, אבל גם זה התגמד מול השקט היחסי ששרר בכל המערכת הפוליטית אל מול התקציב. לא הוצגו דרישות קואליציוניות מיוחדות, לא היו התרוצצויות מאחורי הקלעים כפי שידענו בעבר טרם אישור תקציב, והתקשורת כמעט ולא התעסקה עם התקציב ולא ראינו כותרות של סחטנות וכדו׳.

אלא שמצב זה כנראה לא מצא חן כל כך בעיני אדם אחד: יו״ר ישראל ביתנו, שר החוץ אביגדור ליברמן, שסבר שלא יתכן שתקציב יעבור בלי סחיטה מאחת השותפות הקואליציוניות, והחליט שבאין סוחט, הוא יהיה הסוחט התורן. שהוא יסחוט את ראה״מ, לקדם את חוק הגיור הצבאי.

כשהגיעה הפניה מליברמן אל נתניהו, רגע לפני אישור התקציב, לקדם את חוק הגיור הצבאי, הוא הבין מיד את משמעות המוקש שהניח ליברמן לפתחו. ליברמן אומנם הצהיר ברבים שלא הציב אולטימטום בעניין ולא כרך את חוק הגיור עם הצבעת ישראל ביתנו על התקציב, אבל מאחורי הקלעים הכל ידעו שהאיום היה גם היה, בצורה כזו או אחרת.

לנתניהו לא היה זמן לתמרונים רבים. הוא ידע שיהדות התורה וש״ס יתנגדו נחרצות לקידום חוק הגיור הצבאי, ומה שלא יעשה יסתבך עם 15 חברי כנסת מהקואליציה שלו. או 15 חברי ישראל ביתנו, או 15 החברים מיהדות התורה וש״ס. ליברמן הניח לפתחו את הדרישה ממש ברגע האחרון, זמן קצר ביותר לפני תחילת הדיונים על התקציב, כך שהוא נדרש להחליט מהר מאד עם מי הוא הולך ובאיזה צד הוא בוחר להתייצב.

ההחלטה נפלה מהר, בתום התייעצות קדחתנית שקיים נתניהו בלשכתו. בין כל הנוכחים בהתייעצות שררה תמימות דעים שיש ללכת עם ליברמן. גם מסיבות ענייניות (הכל שם הביעו תמיכה בחוק הגיור הצבאי, כך שהלב שלהם נטה לשם), וגם מסיבות פוליטיות. ניתוח המצב הפוליטי העלה שהאיומים של ליברמן לטרפד את אישור התקציב ולהצביע נגדו רציניים, משום שהוא ומפלגתו הם היחידים בכל המערכת הפוליטית שאין להם מה לחשוש מהקדמת הבחירות, אולי להיפך. בעוד איום אפשרי דומה מצד יהדות התורה וש״ס, בעיקר ש״ס, איננו רלוונטי לעת הזאת.

גם כותרות העיתונים עמדו בראש מעייניהם של המתדיינים בלשכת ראה״מ. הם ידעו היטב שאם ידחו את דרישת ליברמן, יזכו לכותרות שליליות כמי שנסחטו על ידי החרדים. אך אם ייענו לדרישות ישראל ביתנו, אף אחד לא יכנה את ליברמן סחטן, אלא להיפך. הכל יריעו לממשלה, לנתניהו ולליברמן, על שהם מקדמים את חוק הגיור הצבאי, בניגוד לעמדת המפלגות החרדיות, ועל כך שהם מעמידים את החרדים במקומם.

המילה האחרונה לא נאמרה

היתה להם בעיה אחת בכל זאת, עם הרב משה גפני, המחזיק גם בתפקיד רגיש ומרכזי כשמדובר באישור תקציב. לכן החליטו לספר לו על הכוונה לקדם את חוק הגיור הצבאי, רק לאחר פתיחת הדיון במליאה על התקציב ורק לאחר שיביא למליאה לאישור בקריאה שניה ושלישית את התקציב וחוק ההסדרים. זאת מחשש שאם יידע על כך קודם לכן, פשוט יסרב להביא את שני החוקים הללו לאישור מליאת הכנסת, ועל פי תקנון הכנסת, זו הסמכות הבלעדית שלו.

אבל זה עוד לא הכל. הם חששו שגם לאחר פתיחת הדיון, יו״ר ועדת הכספים יחליט כצעד נגד ההחלטה לקדם את חוק הגיור הצבאי, למשוך בחזרה את חוקי ההסדרים והתקציב ובכך לטרפד את המשך הדיון ולשים מקל אחד גדול בגלגל אישור התקציב. יו״ר הקואליציה, זאב אלקין התבקש לבדוק תקנונית האם יש ליו״ר ועדת הכספים זכות כזו, למשוך בחזרה את חוקי התקציב וההסדרים לאחר שהחל בהם הדיון בקריאה שניה ושלישית, ועד מהרה חזר עם תשובה שלילית, שאין לו יכולת לעשות זאת. משראו כך הפור נפל. הולכים עם ליברמן לקידום חוק הגיור הצבאי.

כששמע הרב גפני על הנעשה, לא ידע את נפשו מרוב כעס. גם פגישה לילית שלו עם נתניהו, לא הצליחה לרכך את כעסו. הוא הבין שעשו לו תרגיל מאחורי גבו, שנתניהו נסחט ושכותרות העיתונים הכריעו, ואץ רץ לבדוק עם הייעוץ המשפטי בכנסת אם יש לו סמכות למשוך את חוקי התקציב וההסדרים. כשהתברר לו שאין לו זכות כזו, הבין שגם כאן נתניהו, ליברמן ושות׳ הקדימו אותו בצעד אחד.

אבל הרב גפני לא נכנס אתמול לפוליטיקה. הוא יודע שהפוליטיקה היא גלגל עולה ויורד. פעם אתה למעלה ופעם למטה. כעת יריביו הפוליטיים אומנם גברו, אבל הדרך עוד ארוכה ומפותלת. הוא הבהיר שהמילה האחרונה בהחלט לא נאמרה, ומי שעשה מה שעשה השבוע עוד יצטער על כך מאד בעתיד.

בכל זאת, ליו״ר ועדת הכספים סמכויות רבות מאד. לממשלה, לשום ממשלה, לא כדאי להתעמת עם יו״ר ועדת הכספים. ביכולתו לשים מכשולים רבים מאד בדרכה של הממשלה, כל ממשלה, ומי כמו הרב גפני נהירים לו היטב נבכי ושבילי התקנון והסמכויות שבידו כדי להעניש את מי שצריך על מה שנעשה השבוע.

מי שקלט ראשון שהחבל מול יו״ר ועדת הכספים נמתח יותר מידי, היה שר האוצר, יובל שטייניץ. האיש המופקד על כלכלת ישראל, ומי שיפסיד יותר מכל מן הצעדים העתידיים שבהם הרב גפני ינקוט, כאשר ינקוט. לפיכך, ביום שלישי בחצות לילה, ערב ההצבעה על התקציב וחוק ההסדרים במליאת הכנסת ושעות אחדות לאחר שוועדת הכנסת החליטה לקדם את חוק הגיור הצבאי, הוא התייצב בביתו של הרב גפני בבני ברק (לא בפעם הראשונה), לשיחת הבהרה וניסיון הרגעה.

בין הרב גפני ושטייניץ שוררת ידידות והבנה. הרב גפני מבין ששטייניץ לא אשם במה שקרה, וגם כלל לא בטוח שאילו הדבר היה תלוי בשטייניץ, ההתפתחויות לא היו שונות. שטייניץ דואג לחלק שלו - הכלכלה, ואת הפוליטיקה הוא כמובן משאיר לאחרים.

רק ליברמן לא חושש

בהתייעצות הקדחתנית בלשכת ראה״מ, הגיעו כאמור להבנה כי האיום של ליברמן רציני, משום שהוא היחיד בכל המערכת הפוליטית שבאמת אין לו מה לחשוש מבחירות עכשיו.
הסיבה לכך פשוטה. ישראל ביתנו היא המפלגה היחידה שבכל מקרה של בחירות, הסיכוי שתאבד מנדטים אינו גדול. להיפך. הסקרים מצביעים גם על אפשרות של גידול, וליברמן, כידוע, גם יכול להצטרף לכל ממשלה. גם ממשלת ליכוד, גם ממשלת קדימה, וגם ממשלת אחדות. אז מה איכפת לו לגרום לפיצוץ בקואליציה.

גם בש״ס ויהדות התורה לא מתלהבים מבחירות כעת. ראשית, במקרה של בחירות כיום, ברור שהנושא האזרחי־ חרדי יעמוד בראש סדר היום, וכל מערכת כזו תהיה כרוכה בהסתה רבתי כנגד הציבור החרדי.

ליהדות התורה, מבחינת המנדטים, אין מה להפסיד. להיפך. היא יכולה רק לגדול ואף להגיע ל־7 חברי כנסת, משום שהגורמים והסיבות שבגינם קיבלה רק 5 מנדטים בבחירות הקודמות לא קיימות עוד. אבל ההפסד יכול לבוא בדמות האווירה האנטי דתית האיומה שעלולה להיווצר ברחוב בשל ההסתה הרבה הצפויה, כאילו אין די במה שכבר יש כיום. לעומת זאת, ש״ס חוששת גם מאיבוד מנדטים. גם בגין בעיות פנימיות שונות, וגם בשל ההסתה הגדולה הצפויה, שעלולה להרחיק מהם בוחרים מסורתיים שנהגו להצביע עבורם בעבר.

בנוסף, קיימות לא מעט הערכות במערכת הפוליטית לפיהן בבחירות הבאות יווצר לחץ ציבורי גדול להקים ממשלת אחדות, ללא החרדים, עם סדר יום מדיני ואזרחי. ובמצב שאין כמעט פערים מדיניים בין הליכוד לקדימה, לאחר שהליכוד הסכים להקמת מדינה פלשתינאית, וכשגם ישראל ביתנו יכולה להצטרף לממשלה כזו שתקדם את כל הנושאים האזרחיים שישראל ביתנו דורשת כבר זמן רב, האופציה הזו נראית כאפשרית בהחלט ובעלת סיכוי גבוה. לכן ברור שהמפלגות החרדיות אינן צריכות לתמוך בפירוק הקואליציה הנוכחית ובהקדמת הבחירות, כדי לתת לרוח ולאווירה האנטי דתית להירגע, כדי להרחיק את הבחירות ככל האפשר, עד יעבור זעם.

ועל כל זה יש להוסיף את חששו של נתניהו עצמו מבחירות. ההסתה האנטי דתית תופנה גם כלפיו, בגין הקואליציה שיצר עם החרדים והימנעותו מלהיענות לכל דרישות ״קדימה״ שקיבלו רוח גבית מן התקשורת, בכל החוקים והנושאים הקשורים לתחום הדתי והחרדי.

ולגבי מפלגת העבודה בכלל אין צורך להאריך בדברים. כל הסקרים מצביעים על התרסקות נוספת בבחירות הבאות, אלא אם כן ישכילו להציב בראשם דמות ציבורית שתוכל לגרוף קולות. כרגע הגורם המדובר הוא עמרם מצנע, ובעתיד אין ספק שיצוצו שמות נוספים, אך כפי שזה נראה כעת, מפלגת העבודה סיימה את דרכה בפוליטיקה הישראלית.

אפילו מרבית חברי קדימה, שברור כי האופוזיציה נמאסה עליהם ביותר, היו מעדיפים כרגע להצטרף לממשלת נתניהו ולהתרווח בכיסאות העור השמורים למיניסטרים, מאשר ללכת לבחירות. הם יודעים שבבחירות הקודמות זכו להישג וקיבלו 28 מנדטים, לא בגלל המנהיגות הגדולה והדגולה של יושבת ראש המפלגה (שכמעט כל חברי הכנסת, כולל חברי קדימה, וגם התקשורת, סבורים שאיננה ראויה ואיננה מתאימה לכהן כראש ממשלה), אלא בשל הסיטואציה שהתפתחה והתרסקות העבודה ומרצ. הערכה היא שבגין כך קיבלה קדימה בין 8-10 מנדטים לפחות, וכלל לא בטוח שזה מה שיקרה גם בבחירות הבאות. עמרם מצנע בפתח, מפלגת יאיר לפיד גם כן, וכל אלו מסוגלים לקזז לקדימה 10 מנדטים לפחות ואף יותר.

וכשהאקדח הטעון של ליברמן הוא גם היחידי שמסוגל לירות בימים אלו, מול ראש ממשלה חלש וסחיט, אין פלא שליברמן קיבל את שלו לפני אישור התקציב והצליח לקדם את חוק הגיור הצבאי.