"כיצד נפחית את השנאה" מ.שוטלנד

 גל ההסתה האנטי חרדית הנמשך, כבר מוליד טיעונים של שלב שני. מעתה, רבים בקרב המתקיפים מופיעים בדורשי טובתנו כביכול. מתוקף הבנתם, על טענותיהם הבסיסיות אין ערעור. אשר על כן, אם החרדים חפצים בהבנה לדרכם, שומא עליהם לנטוש אותה ח״ו. הבה תהיו חרדים על פי הבנתנו - הם אומרים. מותר לכם לאכול גפילטע פיש בשבת.

למה לא ? אפילו הרמטכ״ל שסבו היה רב לדבריו, קונה חלות בויז׳ניץ. לא זו אף זו, גם אנו החילוניים מכירים בכך שצריך לשמור על הגחלת ולהותיר כמה עילויים בבית המדרש (אחד אף הרחיק לכת ואמר, שצריך להתייחס לעילויים לא פחות מכמו לספורטאים מצטיינים. עפ״ל). אך ככלל, חייבים אתם החרדים להצטרף לישראליות. לכור ההיתוך וכדו'.

כך מתבטאים רבים, המביעים כאילו כאב, על הסבל החרדי מרדיפתם הם. לכך מצורפים על מיני עצות, על הדרכים שהציבור החרדי יכול לתרום כביכול לחברה, דרך שירות לאומי וכדו', בשביל לקבל טיהור בעיניהם.

הנחתם של הדוברים בסגנון זה היא, שגם בקרב הציבור החרדי ישנה הבנה, שגם אם קיימת אצלו הכרה בערך הבלבדי של לימוד התורה וקיום מצוות, אין לדרוש מהזולת שיסכים למחשבה כזאת, יותר משהוא מוכן לשאת, את גחמותיהם של חבורות ואגודות שונות, השמות דגש מיוחד על ערכים כמו צער בעלי חיים וכדר. אם כן, ממש כמו שחומדי אכילת האווזים מוכנים לשאת את האיסור לפטמם, על מנת להניח את דעתם של הכואבים את כאב האווזים, כך מתייחסים הם למקיימי
התורה, שכולנו כאחד (ולא יאשימונו שאנו גורסים שהם פחות יהודים) קיבלנו בהר סיני, בזכות אבותינו, בהם בחר הבורא לקיים את העולם, שבזכותם נברא.
זוהי טעות שאין למעלה הימנה, השוררת בקרב רחוקים, אך גם אצל קרובים הנמנים על שולי הציבור החרדי. הללו, חסרי חוט שדרה יציב כדבעי, מייחסים משקל רב
מידי לטענות הפוקרים, עד שהם כבר מותשים מעצמת השנאה המובעת מהן כלפינו.

אמנם ככל שעובר הזמן, מתברר, שלרשות הוקעת הכזב הזה עומד, לא רק הרגש של הזדהות טבעית שיש לצפות לה אצל מי שמחזיק עצמו כיהודי מאמין ומקיים מצוות. כיום, גם התבוננות היסטורית תוך שימוש בלוגיקה בריאה, עשויה להוביל לאותה מסקנה. הבה נבאר את הדברים:

זולת הרפורמה שדגלה בהתפקרות סתמית בדרך לאבדון מתוכנן, כל הדרכים שהובילו בזמנו לנטישת התורה מהסוציאליזם והקומוניזם, דרך הלאומנות וכדו׳  נפחו את נשמתם זה כבר. הזרם החילוני במדינת ישראל כיום, אינו אלא מוטציה של האשליות הללו, שבבסיסה מונחת רק שלילת האמונה רח״ל, ללא שום תחליף חיובי אמין גם בתיאוריה (כלומר, לא משנה מה כן. העיקר לא אמונת אבותינו). הנה כי כן, הואיל ולא זו הייתה הכוונה
המקורית, אין זכות לאיש לטעון טענת המשכיות בעטייה. נכון אמנם, שבקרב הוגי הציונות הועדפה הדרך של המרת דת. אך זו לא הובילה קהל יהודים משמעותי, לתנועה הציונית, הואיל והמקור היה עדיף בעיני הנוטים לכך.

רק השימוש התרמיתי בסממנים דתיים, הוא שגרר את היהודים למצבם כיום, עם מדינה אך ללא יהדות. אילולא
הציבור החרדי שאחז ואוחז ביהדות עד היום הזה, לא הייתה לשום ציבור אחר זכות קיום, גם לא במדינת היהודים, כמו שהם קוראים לה.

יתירה מזאת. גם כיום, חרף כל דיבורי השנאה והקטרוג, כל בדל תודעה יהודית המצוי בקרב החילוניים, יש לזוקפו אך ורק לטובת מציאותה של יהדות אוטנטית. אמנם קשה לצפות מהם שיכירו בכך, אך ממש באותה מידה אין לנו להתרשם מתקוותם להצטרפותנו אליהם, כהקדמה לכיליון מוחלט ח״ו של עמנו.

באשר לגופה של התקווה להפחתת השנאה, יש לציין, שכל הזמן עומד לנגד עיננו ציבור, שכל מעייניו נתונות לטובת השתתפות עם החילוניים, תוך הקרבת קרבנות רבים רוחניים וגשמיים כאחד. אין צורך לתאר, כמה דווקא מתוך כך, ציבור זה סובל רדיפות מכוערות ונבזיות, שלעיתים עולות פי כמה וכמה, על אלו המכוונות נגדנו.

"כשבכיס מונחת אבן יקרה" י. ווין

כאשר בביתי לא היה מאומה והרעב הציק, התבוננתי  באושר הגדול שמצפה לי לעתיד לבוא והתנחמתי.

שח הגה״צ ר״י גלינסקי שליט״א: לעת זקנותו של מרן בעל החפץ חיים זצוק״ל נשאל פעם ע״י נכדיו, כיצד עבר בשלום את התקופות הקשות בהן לא היה בביתו אוכל ומזון להחיות את הגוף, ועניות נוראה הייתה מנת חלקם. השיבם מרן הח״ח על פי סיפור ששמע מאחד הגבירים הגדולים של פולין.

אותו גביר יצא פעם באיחור ליריד השנתי, כשבידו עשרת אלפים רובל. לשמחתו, מיד כשדרכו רגליו בשווקים ניגש אליו סוחר גדול ובפיו הצעה מעניינת: ״מאחר ואני זקוק בדחיפות למזומנים כדי לסיים עסקה גדולה, ומכיוון שרוב הסוחרים כבר שוהים ביריד מספר ימים ולא נותר להם סכום מזומן, אני מציע לך אבן יקרה ששווייה ארבעים אלף רובל במחיר של שלושים אלף רובל בלבד״.

״זוהי עסקה משתלמת״, השיב הגביר, ״אך מה אעשה והגעתי ליריד עם עשרת אלפים רובל בלבד״. ״אם כן, תן לי עשרים ונסגור עסקה״. השיבו הסוחר העשיר. ״מה אעשה ואין בידי יותר מעשרת אלפים רובל״, ענה הגביר. נפרדו השניים כשהסוחר פנה לכיוון שונה, אולי שם ימצא סוחר עימו יוכל לגמור את העסקה. לאחר כשעה שב הסוחר אל הגביר ואמר: ״אני רואה כי העסקה שווה לי בכל מחיר, תן לי את הכסף שברשותך ונסגור עניין בעשרת אלפים רובל״. ״והיכן אתאכסן והיכן אוכל?״ שאל הגביר. ״הלא מתעתד אני לשהות כאן במשך שבועיים ואם אתן לך את כל כספי, לא יישאר בידי מאומה למחייתי וכיצד אתקיים בימים אלו?״
הגיש לו הסוחר מאה רובל שהספיקו לו בקושי ללינה, סיימו את העסקה ונפרדו לשלום.

כעת נשארו ביד הגביר רק מאה רובל. בלילות נאלץ לישון בעליית הגג של בית הכנסת. הסתפק במעט לחם ישן, הירבה
לצעוד ברגל ומיעט לנסוע בעגלות. גופו העדין של הגביר חישב להישבר. הוא שרגיל תמיד במיטב המאכלים והמחלצות נאלץ לנהוג כאחד מפשוטי העם. לאחר שבועיים נפנה הסוחר לשוב לביתו. עבר ברגליו מעיר לעיר, ישן בלילות עם עניים ובלויי סחבות עד שהגיע סוף סוף לביתו.

״יודעים אתם״, שאל מרן הח״ח את נכדיו, ״כיצד הוא החזיק מעמד באותם ימים קשים, היאך לא נשבר מן הביזיונות שספג עשיר כמוהו בימים ובלילות ? כל פעם שהוא הרגיש רע, וחש כי לא יכול יותר, הוא נפנה לצד הדרך, הוציא מכיסו את האבן היקרה והביט בה. היא נתנה לו עידוד ותקווה. בעוד מספר ימים אשוב הביתה, חשב לעצמו. אמכור את האבן במחיר מלא ואתעשר עושר רב. בביתי כבר אוכל ליהנות מכל הטוב המצפה לי מאבן יקרה זו...״

״כך אני״, השיב מרן הח״ח לנכדיו. ״בכל שעותיי הקשות,
כאשר בביתי לא היה מאומה והרעב הציק, התבוננתי באושר הגדול שמצפה לי לעתיד לבוא והתנחמתי״.
בשבועות האחרונים חולף בארצנו גל עכור של הסתה כנגד
שבט לוי של דורנו  אברכי הכוללים ובחורי הישיבות. פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים חברו יחדיו במתקפה חסרת תקדים בחומרתה ובהיקפה, על אלו הממיתים עצמם באהלה של תורה, מחזיקים ומקיימים את העולם.

בעיני המון העם הצורך את אותם כלי תקשורת ה״ממלכתיים״, אנו מוצגים כמי שחומסים את הקופה הציבורית על חשבון החלשים והמסכנים... הם קושרים את שמנו לכל המחדלים הפוקדים את המדינה חדשות לבקרים.

ולמרות הרדיפות, ההשפלות והמיתות, מפעמת בקרבנו הרגשה עילאית וייחודית. יודעים אנו כי בידנו קיימת המרגלית היקרה בתבל, התורה הקד׳. ההכרה בערך אוצרנו, נוסכת בנו כוח ועוצמה המרוממת ומגביהה אותנו מעל הגלים השוצפים המבקשים להטביענו, ונותנת לנו יכולת להתגבר על כל אותם מכשולים.

"הוא אמר! ("ער האט געזאקט"!)"

תהליך קריאת העיתון אצל יענקי (שם בדוי), מורכב למדי. תחילתו בהצצה חטופה, וסופו בקריאה מעמיקה של כל המודעות, הטורים, הפרשנויות ועמודי הלוח בלעה״ר.

ההוא מראה לכל אותם אנשים, שגם ה ו א מעודכן בהוויות העולם הזה, הוא מראה להם, לחילוינים! הוא הרגיל את לשונו לומר אקספרימנט במקום ניסוי ואוטוריטה במקום סמכות, גם אסוציאציה, אובייקט, והרמוניה שגורים על שפתו. הוא, מגלה סימפטיה, מחייך ומנסה לדבר בשפתו של בן שיחו, רק אז, כשגלוי הראש מביט בו בהערכה, או אז הוא מספר לו על היהדות.

המחמאה הכי גדולה, שקיבל היא: ״תגיד נולדת דתי, או שחזרת בתשובה?״, ברגע הישמע השאלה, יודע יענקי שהוא עלה על דרך המלך, עכשיו יש אפשרות של ממש לנהל שיחה!

הוא עמוס בהוכחות רבות, על טובת הדת, היהדות והרבנים. יש באמתחתו ציטוטים, שיוכיחו לכל, שאכן תורת ד׳ היא התמימה, ואפילו, שהדתיים, משתמשים בדיאודורנט!

מוישה, נהג אוטובוס מקומי, אמר פעם, ״תאמין לי, שאחרי כאלה דברים, אני אוהב אתכם, הדתיים״, מרקו, עובד בעירייה, אומר לו תמיד, ״האמת? גיליתי שרק תהילים עוזר״. ואפילו הרופא, ד״ר שחר, אמר, ״גם אני גיליתי בעבודה, שאין כמו תפילה״.

יענקי מאושר, הוא מרכז את הציטטות, ומתכונן באמצעותם להפיץ את האור בעולם. לגלות, שיש חילונים למהדרין, שאומרים, בפה מלא, שהדתיים כולם אנשים טובים!
אבל, יש מי שגונב לו את הרעיון, אוחזי עט מתלהמים, מספרים לכל קוראיהם, איך זה, שפלוני, איש ספורט לשעבר, או אישיות בידורית מפורסמת, ביקשה שיגידו תהילים, ואפילו, היתה בבית הכנסת!

הכותבים הנרגשים, מציינים את דבריו של האישיות
הידועה בציבור, שהרגיש צורך בתמיכה רוחנית, והצהיר על אמונתו בבורא עולם, ועל בית הכנסת ״שלו״! כמה מרגש. ואף כי אין לקפח שכר שיחה נאה, אך דומה שיש גבול לכל ציטוט.

נכון, טוב שיש אנשים שמתקרבים ליהדות, אם בדרך כזו או אחרת, אך מה לה להתרגשות שאופפת חלקים מאיתנו, בכל פעם שקרוח ראש, מודה, שיתכן ותורת משה היא שניתנה מסיני.

וכשנהג מונית יודע לצטט משנה במסכת ביצה, או לשאול ״מי הם הצדיקים שנכנסו חיים לגן העדן״, וכשבתוך גל ההסתה התורן, מצהיר פרופסור רב סמכות שלדעתו לא כל הדתיים גנבים (!!!), ואישיות ציבורית מודה בהערכה למערכות החסד של הדתיים, או אז מתחוללת סערת רגשות.
״ער האט געזאגט״, ״הוא אמר״, דברים טובים עלינו, יופי תודה רבה.

אנחנו, שחיים בתוך חיי תורה ומצוות, שיודעים שילד קטן שלומד בחיידר יודע פי כמה מכל פרופסור שטימא עצמו בתאוות העולם הזה, מה לנו ולהתרגשות זו?

נכון שילד שלנו לא מכיר את שחקניהם וסופריהם, או את ההיסטוריה של טהיטי, אבל מה ה ם כן יודעים ?, משהו
מהדברים הרציניים, האמיתיים, רמב״ם, מסילת ישרים?, חיי אדם? סברה של ר׳ שמעון?, שטיקל של ריטב״א או הבחנה של מרן הגר״ח שמואלביץ ?

צריך לכבד כל אחד? נכבד! לקרב כל איש? נקרב, נזמין אותם אפילו לשבת. אבל מה לה לסערת הרגשות הזאת, שמתעוררת בכל פעם שאי מי מצהיר משהו לטובתנו?

סבלנו משנים רבות של רדיפות והשמצות, מה לא אמרו עלינו? שאנחנו פרזיטים, ורעים, וזורקים טיטולים, ומנצלים, וגונבים, וכופים וקופים, נעים לשמוע גם מילים טובות, אך מה פשר ההתלהבות שאוחזת עיתונאים בגרוש? ומאין צצה תחושת הנחיתות הלזו כלפי כל נושא תואר אקדמי חילוני מוצהר? והאור בעיניים שמגיע כשמישהו אומר שאנחנו טובים? זה טוב כדי לקרב אחים תועים, זה מוצלח כדי לעודד מול גלים של שטנה, אבל אנא, בלי רגשי הנחיתות הללו, זה ממש לא מגיע להם.

"אם צפיה אין, אכזבה מנין?" ל. מאיר

מושקה היה יהודי בר־מזל, אין מה לומר. לא, הוא לא היה עשיר מופלג, ואף לא התברך בבנים יוצאי־דופן, אבל היה לו את הפריץ שלו. זה שהיה מוכן בשעות קשות לדחות את תשלום דמי החכירה, ומעולם לא איים ולא הלקה, לא השליך לכלא ואפילו קיבל את פניו של היהודי שלו בסבר פנים יפות כל אימת שהיה מבקר באחוזתו. לעיתים, אף היתה נקשרת בין מוש׳קה לאדונו שיחה של סתם, כאשר בעל האחוזה מתמוגג משנינותו הטיפוסית של המוש׳קה שלו, יהודי החצר.

אך הנה, ביום מן הימים הבחין מוש׳קה מיודענו בתכונה חריגה סביב טירת הפריץ. עגלות צב וכרכרות הדורות פילסו את דרכן במשעולי הכפר, אל עבר הטירה אשר צריחיה נראו למרחוק.

לפשר התכונה התוודע מיודענו, מתוך שיחתם של שני פריצים מדושני עונג, אשר שחו בהתרגשות אודות החגיגה שכמוה לא נראה. זו לא היתה עוד אחת ממסיבות ההוללות שקיים הפריץ לעיתים קרובות... הפעם זה היה שונה: מיטב האמנים, מכל רחבי המדינה, הגיעו לשעשע את האורחים שהתקבצו לחוג עם הפריץ יובל להולדתו. גם מתנות יקרות ערך הובטחו למשתתפים.

״ומה איתי?״ תהה מוש׳קה, ״היתכן שהפריץ לא הזמינני להשתתף בשמחתו?״ התפלא, ומיד הסיק כי בודאי שגגה היתה זו, היוצאת מלפני השליט. לפיכך, מיהר אל ביתו, רחץ כמנהגו מערב שבת לערב שבת, עטה שיראין של יום טוב,
ועשה את דרכו רגלי אל עבר האחוזה - בשעריה עמד בעל הבית וקיבל את פני אורחיו בחום.

״אינני פנוי!״ סינן הפריץ לעברו של מוש׳קה אשר ניגש ללחוץ את ידו, ובטחונו העצמי של זה האחרון החל
מתערער. ״חשבתי,״ גמגם, ״כי בודאי התכוונת להזמין גם אותי למסיבה! כלום איננו ידידים ?״ התפלא.

רגע ארוך חלף, עד שהבין הפריץ את כוונתו של המוש׳קה שלו. לאחר מכן, פרץ בצחוק רועם שהרטיט את כל משמניו, טפח ביד בשרנית על כתפו של מיודענו, ואמר: ״באמת, מוש׳קה! חשבתי שאתה חכם יותר... האינך מבין? מה שלא יהיה, אתה תשאר מושקה, ואני פריץ! מושקה ופריץ לעולם לא יהיו חברים!״...

מאז ומעולם, חלוקים היו גדולי ישראל בשאלת ההתייחסות אל המדינה ומוסדותיה. קטנים אנו מלהכניס ראשנו במקום גדולים, ואין לנו אלא לצעוד בדרך אשר התוו לנו רבותינו. שלוחינו, שלוחי דרבנן  עושים זאת היטב.

במסגרת פעילותם, משתמשים שלוחינו לא פעם באותה חרב פיפיות אשר ׳שוויון׳ שמה, בכדי להשיג עוד מעט קמח
למגזר המופלה ביותר במדינה, ולא לטובה. במקרים אחרים, הם מנצלים את האינטרסים של הצד השני, בכדי לחייבו להידרש גם לאינטרסים הבסיסיים ביותר של היהדות הצרופה. כל אלו, כלים הם בידם של שלוחינו, בכדי לעשות
מלאכתם נאמנה. וזה מצויין.

הבעיה מתחילה, כאשר גם אנו מתחילים להאמין בעקרון השוויון. כאשר נוצר אצלנו הרושם שכביכול תתכן ידידות בינינו ובין הפריץ התורן. כשזו התחושה  הציפיה בלתי נמנעת, והציפיה, כידוע, הינה אם כל אכזבה.

אנו, היודעים ומכירים כי הישות הציונית ומוסדותיה אינם מהווים את ראשית צמיחת גאולתנו, צריכים לזכור היטב כי גם כיום אנו בגלות, גלות קשה שבעתיים בהיותה בין אחים. ובגלות, כמו בגלות: כל עוד יכולים אנו לקיים את התורה ומצוותיה בפרהסיא, ללמדה לבנינו בריש גלי, ולהצהיר על אמונתנו בפה מלא  הרי שאין מקום להתלונן. ביחס לגלות, המצב בהחלט עשוי להיות גרוע יותר...

כי מוש׳קה והפריץ המיתולוגיים, לא עברו מן העולם. הם רק פשטו צורה ולבשו צורה, ויהיה מה שיהיה: הם לעולם לא יהיו ידידים!