במגרש הכדורגל הגדול ביותר במדינה התקיים בסוף השבוע פולחן יוצא דופן. ארון קבורה, ובתוכו גופת שחקן כדורגל שנהרג בתאונת דרכים, הוצב על כר הדשא. המוני מעריצים באו להיפרד ממנו, ולהעניק לו את הכבוד האחרון בטקס עצוב של מחיאות כפיים ממושכות ושירת המנון הקבוצה בה שיחק בהצטיינות.

המנוח, מובן מאליו, לא היה מוכר בקרב הציבור החרדי. אבל אלפי האוהדים והמעריצים שהכירו אותו ואת הישגיו הספורטיביים אומרים שהוא היה בחור טוב. חביב, נעים הליכות, חבר אמיתי, ישר, נאמן, הגון, מפרגן, מתחשב בזולת, ועוד כהנה וכהנה מעלות טובות וייחודיות, שאינן מצויות בשפע בחברה שאליה השתייך.

ואיך כל זה נהיה פתאום נוגע לציבור החרדי? - בזכות ההסתה, כמובן. אלא מה? כשלא פורצת שריפה בכרמל, למרות שהחרדים ממשיכים לגזול את הכספים המיועדים לרכישת מטוסי כיבוי; וכשאין דיונים על חוק האברכים, שלא מבינים עד כמה כדאי להם להשתלב במעגל העבודה; וכשתינוקות חרדיים ממשיכים להיוולד, למורת רוחם של כל החוששים ״פן ירבה״; וכשאין אפילו חרדי אחד שנתפס השבוע כשחצה את הכביש באור אדום למרות שלא שירת בצבא - או־אז בלית ברירה, גם טרגדיה של ספורטאי נערץ מגוייסת למסע ההסתה. שחס וחלילה לא יעבור על המדינה העלובה הזו שבוע ללא הסתה. תמצית הסיפור: לפני כך וכך שנים חתם הספורטאי על כרטיס אדי, המהווה אישור רשמי לנכונותו לתרום את אבריו להשתלות - והנה, למרבה הצער, הספורטאי נפגע קשה מאוד בתאונת דרכים ומצבו התדרדר עד שהוגדר על ידי הרופאים כמי שנמצא במצב של מוות קליני. כלומר, מאחר שמוחו הפסיק לחיות, אף שבפועל ליבו ממשיך לפעום, מבחינת הגדרת הרופאים הוא נחשב לאדם מת שאפשר לקחת את אבריו להשתלה. אולם בסופו של דבר, כך דיווחה התקשורת, משפחתו התנגדה לתרומת אבריו, לאחר ששוכנעו על ידי קבוצת חרדים קנאית וחשוכה שלא להסכים לניתוקו ממכשירי ההחייאה.

״שערוריה: חרדיים שכנעו את המשפחה שלא לתרום את אבריו להשתלה״ - ציטטה התקשורת את זעקתם של רבים מהאוהדים והמעריצים - ״איך זה שמנעו מאדם שכל כך שאף לתת לזולת, ואף חתם על אדי, את הזכות שינתקו אותו ממכשירי ההנשמה ?״. עד מתי נמשיך לסבול את הפרימיטיביות והאכזריות החרדית? וכולי וכולי.

כמובן, המסיתים הלא־פרימיטיביים והלא־אכזריים, לא מתכחשים לעובדה כי מדובר ב״תרומת איברים״ מאדם שליבו חי ופועם - אבל מה זה כבר משנה? הרי ממילא כשעוקרים את הלב מהגוף, מיד ״התורם״ מת. אז מה אם בתחילת התרומה ה״תורם״ עדיין לא ממש ממש מת במאה אחוז? מה זה כבר משנה מה קדם למה, המוות לתרומה או התרומה למוות? למה אתם כל כך קטנוניים? תשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזי מוות לא מספיקים לכם בשביל לקבוע שהוא מת? למה? תתגמשו. תתפשרו קצת. למה לקחת את החיים כל כך ברצינות? למה להתעקש בצורה מטופשת על כל קוצו של מוות?

די, מספיק עם הקשיחות הפנאטית הזאת. בשבוע שעבר עשיתם לנו את אותו הדבר בנושא הגיור הצבאי. אתם לא מסוגלים להיות יותר אנושיים? למה אתם כל־כך מתעקשים שהגיור יהיה פיקס לפי כל הכללים שלכם? אי אפשר לקמט קצת את ההלכה? תהיו בני אדם. אכזריים שכמוכם.

והנה, בהגיע הארון לכר הדשא באיצטדיון הכדורגל, ניתנה לאלפי האוהדים הזדמנות פז לקבל תשובה הולמת לכל השאלות והתמיהות.

שם, על הדשא הירוק והמטופח, נערכים משחקי הכדורגל בהקפדה מלאה על כל החוקים והנהלים. שם, אין שום הנחות וקימוטים. שם הכל חייב להיות פיקס פוקס. בכל תולדות הכדורגל המודרני עוד לא קם אפילו אמסלם או דרוקמן אחד שיציעו להקל על שחקנים עולים חדשים שעשו צבא שיהיה מותר להם, למשל, לשחק עם ״תעודת שחקן״ שהושגה במירמה או לעשות עבירות שלשחקנים וותיקים אסור לעשות.

בכל תולדות הכדורגל המודרני לא קם אפילו רוזן אחד שיעלה בדעתו להמציא פתרון הנדסי של ריצה אחר הכדור בסיוע גלגלי עזר המופעלים בגרמא.

אפילו שרלו אחד לא העז להעלות שם הצעה להגמיש את חוקי המשחק, כך שהשופט יהיה מוסמך לקצר את המשחק ולסיים אותו זמן מה לפני זמן הסיום שנקבע מראש, כביטוי לנאורות וגמישות.

עיתונות הספורט מעולם לא העזה להוציא מוסף מיוחד שיעלה על נס את השחקנים שלא מקדישים את כל מרצם ושאיפתם להתקדם בעולם הכדורגל. אדרבה, הם לא נלאים מלשבח ולרומם את השחקנים המסורים והמתמידים, המשקיעים את כל כוחם ומרצם על מנת להתקדם ולהצליח כמה שיותר בחיים הספורטיביים.

שם, על כר הדשא, ניתנה לכל המלעיזים והמקטרגים ולכל המטיפים לגמישות ולהקלות, התשובה ההולמת: הרעיונות שלכם אפילו לא ראויים לעלות על כר הדשא.