למה כל אשה שיולדת מרגישה שמגיע לה צל"ש?

טוב, אנסח את עצמי מחדש: למה אני מרגישה שמגיע לי צל"ש על עצם זה שילדתי, ועוד פעמיים? מיליארדי נשים עשו את זה לפני, ויעשו את זה אחרי, אם נמשיך להתקיים כאן בחסות אפקט החממה, הטינף הסביבתי והאנושי וכל השאר. ואני גם לא מאלו שמגדירות את עצמן אך ורק דרך הפריזמה של האמהות. אם להיות כנים, אני לא חושבת שאני יכולה אפילו להיות חתומה על המשפט הנצחי של כתבות מגזיני הנשים "האמהות שינתה אותי". האמת היא שאותי האמהות לא שינתה. כלומר, היא בוודאי הפכה אותי לאדם שעל כתפיו מונחת האחריות האולטימטיבית לשלומם הפיזי והנפשי של ברואי כפיו, ותאמינו לי שאני חשה את כובד האחריות הזו על כתפי טוב טוב. היא הפכה אותי (זמנית?) לאדם עייף הרבה יותר. היא לימדה אותי דברים שלא ידעתי על אהבה ללא תנאי. היא מותחת את מידת הסבלנות שלי עד הקצה ועד ייאוש, לפעמים. אבל בבסיס, במהות, אני לא מרגישה שהשתניתי. כשאני קוראת, למשל, דברים שכתבתי לפני שנהפכתי לאמא, אני מרגישה שאני יכולה להיות חתומה עליהם גם היום. החלומות המקצועיים והיצירתיים שלי לא השתנו ולא הצטמצמו, השדים שבתוכי לא הלכו לשום מקום, ויש בי עדיין את אותו ריצוד מהבהב שאף אחד, אף פעם, לא יצליח לכבות.  גם הכמיהה לאהבה, הפחדים, הביקורת העצמית המשתקת, לא התאדו. ובכל זאת, אני חוזרת לעניין שלמעלה: אני מרגישה שהמשאית עמוסת המדליות כבר צריכה לחכות על מפתן ביתי, בגלל שהבאתי לעולם שני ילדים. בחיי. למה? בואו נראה: אולי בגלל שאני, הרזה תמיד, זו שהחבר הראשון שלה קרא לה בחיבה(?) הבלונדינית האנורקסית, העליתי בכל אחד משני הריונותיי מעל 25 קילו – ולא, זה לא היה רק בגלל איזו נטיית גוף עלומה לאצור מים או משהו כזה. אכלתי כמו דינוזאורית שאוכלת בשביל שניים, ואת הרעב הזה אי אפשר היה לעצור. את הקילוגרמים האלה, אגב, לא הצלחתי להוריד בשלמותם עד היום.

ואולי זה בגלל שבניגוד לתדמיתי העצמית של הגברת השברירית עם הקמליות, בלידות שלי התנהג גופי כאילו התגוררה בתוכו אמזונה חסונה. ילדתי מהר, בלי סיבוכים, ונשארתי בחיים כדי לספר על זה.

ואולי המשאית צריכה להתדפק על דלתי בגלל שנולדו לי שני בנים זכרים, גושי אנרגיה בלתי מתכלה, ובתור שכאלו הם מכריחים אותי לנצל את האנרגיה המדולדלת שזכיתי בה עד טיפתה האחרונה. יצור עצל ובטלן מטבעי, בטטה אמיתית בכל מובן, ובכל זאת אני מתזזת בעקבות צמד זכריי בהרים ובגבעות, בזירות הקטל של גני השעשועים, שותפה (בעל כורחי אמנם) לקרבות חרבות וג'ודו וגיבורי על בלתי נגמרים.

ואולי זה בגלל שבניגוד לחששות שקיננו בי בהריון הראשון, אני יכולה להעניק לעצמי היום, אחרי כמעט חמש שנים של אמהות (מתוכן כמעט שלוש של אמהות לשניים), את הציון "עובר" כאמא. יודעים מה? אפילו "טוב מינוס". למה מינוס? בגלל אלף סיבות: כי אני שונאת לשחק איתם בפאזלים, כי אני זקוקה לספייס גם אחר הצהריים ובגלל זה ילדיי, רחמנא ליצלן, צופים בקלטת בת חצי שעה-שעה לעת ערב. כי למרות שנשבעתי שלא אגיע לכך, הקלטות שלהם כוללות גם את אבות המזון המקולקלים מז'אנר הדצים ויובל המבולבל. כי לא הצלחתי להיניק ונשברתי – בשתי הפעמים – אחרי שבוע של יסוריי תופת (ועל כך בפוסט אחר, אולי). כי בני בן החמש טרם למד לכתוב את שמו כמו מרבית הילדים בגן (אולי בגלל שאף פעם לא ישבתי ללמד אותו). כי אני לא מגדלת אותם בבית. כי אני שולחת אותם לפעוטונים וגנים מזרם החינוך המרכזי ולא משהו אלטרנטיבי-אנתרופוסופי. עזבו, יש עוד אלף סיבות למה אני לא אמא מושלמת אלא בקושי "טובה דייה".

אבל יודעים מה? מבחינתי המשאית עם המדליות מגיעה לי, כי אני מצליחה להרגיש – ולהעניק – אהבה ללא תנאי. ואל ייקל הדבר בעיניכם, ששת קוראי היקרים (הומאז' לבן אמוץ זצ"ל): אני, שישנתי בבית ילדים ואף לא לילה אחד בבית הוריי (בחסות הלינה המשותפת של קיבוץ הולדתי), שזכיתי למעט חיזוקים וחיבוקים וליטופים מאת אבי ואמי  – מחבקת ומנשקת בלי סוף את ילדיי ואומרת להם השכם וערב עד כמה הם יפים, מוצלחים, מקסימים ונהדרים בעיני. אני בטוח אומרת להם את זה יותר מדי, ובספרי ההורות יבקרו אותי על כך, אבל אני עושה את זה מכל הלב. אז מה? מגיעה לי משאית עם מדליות, או לכל הפחות איזה עיטורונצ'יק קטן לאות העוז, הגבורה והמופת?