דיון סוער רב דציבלים סביב מחלוקת לכאורה הרת גורל בין "גזענים" "להומאניסטים", בסוגיית העובדים הזרים/ "פליטי החרב" יוצר מצג שווא של חברה לכאורה בעלת מגוון של דיעות, כשלמעשה שני הצדדים בויכוח (אלה המצדדים בגירוש מול ההומאניסטים שחסים עליהם) משתייכים לאידאולוגיה ההגמונית הציוניסטית הלאומנית שרואה במדינה הישראלית סוג של מועדון חברים ליהודי העולם בלבד, שהקריטריונים להתאזרחות בה מותנים בגיור כהלכה או "בשיוך אתנו-ביולוגי". אין דיון ענייני בתקשורת סביב מדיניות הגירה רציונאלית לישראל, ועדיין עיקרון הגזע והדם כתנאי להתאזרחות הוא טאבו. העיתונות בישראל, שבמידה רבה היא מעין שופר של האליטות הקשורות בעבותות ליהדות העולמית ותלויות בה, משיגה את יעדיה במיצוב השיח ההגמוני האתנוצנטרי בסוגיית ההגירה לישראל, זה ששולל דיון ענייני סביב קיומו של לאום ישראלי, וכל זאת תוך יצירת מצג שווא של ויכוח הרה גורל בסוגייה לכאורה אקוטית (להשאיר או לגרש כ-400 ילדים) ואני מדגיש לכאורה אקוטית. כך העיתונות בישראל, במקום לעורר דיון שיחתור נגד הזרם המרכזי, משרתת אותו תוך אחיזת עיניים של עיתונות חופשית ופלורליסטית לכאורה.

השיח הדומיננטי משתדל למעשה להמשיך להקריב את החברה האזרחית הישראלית על מזבח הציונות כאידאולוגיה מקובעת ולא כפרקטיקה נושמת. הקרבת החברה על מזבח אידאולוגי, אינה מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי לשלוט בהמונים בעיקר כלכלית באמצעות השד האתנו-לאומני שעושה הפרד ומשול. איך הדינמיקה הזו מתרחשת ? זה כבר עניין לפוסט הבא.