שתי התנועות החוץ-פרלמנטריות המעניינות והדינמיות ביותר בישראל כיום הן תנועת "אם תרצו" ותנועת "השמאל הלאומי". התנועות מרבות להפגין, יש להן אתרי אינטרנט מושקעים, תורמים רבים מהארץ ומחו"ל וסיקור חיובי בתקשורת. דבר נוסף שמשותף לשתי התנועות הוא התמקדות בלתי פוסקת בציונות. המטרה של שתיהן היא לקדם את הציונות, להגן עליה מפני איומים מחוץ ומבית ובעצם לראות את הציונות כלב ליבה של החברה הישראלית. ההבדל ביניהן הוא בדגש על מי ה"אויב" שעתיד לדרדר את הציונות שאולה אם הוא לא יעצר בזמן. עבור "אם תרצו", האויב הוא "אנטי-ציונים" ו"פוסט-ציונים". אצל "השמאל הלאומי" האויב המרכזי הוא דווקא ה"ימין" – המתנחלים, הרבנים הגזענים ונציגיהם בפוליטיקה.

אני סבור שהצמיחה של שתי התנועות הללו מעידה על שבר לא רק בציונות, אלא בחברה הישראלית כמכלול. בפוסט הזה אני רוצה להתמקד יותר דווקא ב"אם תרצו", אבל חלק מהדברים שאכתוב לגבי "אם תרצו" נכונים גם לגבי "השמאל הלאומי". מאתר האינטרנט שלהם, אנו למדים של"אם תרצו" יש שלוש מטרות עיקריות: 1. "מרכוז" של הפוליטיקה הישראלית. כלומר, ככל הנראה מתוך רצון להגביר את ההרמוניה בחברה היהודית בישראל, לוקח הארגון אלמנטים מהשמאל ומהימין שלפי תפיסתו מקדמים את הציונות בצורה הטובה ביותר, ודוחה אלמנטים שהוא מכנה "אוטופיים". 2. מאבק אקטיבי במגמות פוסט ואנטי-ציוניות, בעיקר באקדמיה הישראלית. בהקשר זה, התנועה מפגינה, מחרימה, ופועלת בכל דרך שהיא נגד מרצים או חוקרים אקדמאיים שלפי תפיסתם מהווים איום כלשהו על ההגמוניה הציונית. 3. מאבק ב"פוסט ציונות מודחקת". הכוונה כאן למאבק בתפיסות פוליטיות שחדרו לשיח הציבורי בישראל והן, לפי תפיסת הארגון, חותרות תחת הציונות.

המטרה הראשונה נועדה לצרכים יחצ"ניים: להעביר את המסר "אנחנו לא קיצוניים", וכך למנוע מראש את הסכנה שציבור חרד משינויים פוליטיים יזעיף את מבטו לנוכח התנועה החדשה. שתי המטרות האחרות הן למעשה לב-לבו של הארגון ומה שמייחד אותו ואת תומכיו. המאבק במגמות "פוסט ציוניות" באקדמיה זאת תופעה שאין לה אח ורע בכל חברה דמוקרטית. בכל מדינה דמוקרטית, האקדמיה היא הבית של הביקורת נגד המשטר ועקרונותיו הבסיסיים. אני כאיש אקדמיה יודע שהרבה מהביקורות הללו הן טיפשיות, רבות מהן מעוותות ומוטות הן מבחינה מתודית והן מבחינה עובדתית. אבל יש בהן כאלו שמהוות חומר למחשבה. יש כאלו שהן אחראיות ומספקות לחברה תובנות חשובות על איך להתקדם ואיך להתמודד עם משברים קיימים. אקדמיה שמיישרת קו לפי עקרון פוליטי כלשהו, גם אם קוראים לו במקרה "ציונות", זאת אקדמיה מתה, שלא ממלאת את תפקידה ההיסטורי. חברה שקופאת על שמריה היא חברה שאין לה עתיד. גם האימפריות החזקות ביותר כקרסו כהר אבק פשוט מעצם העובדה שלא רצו או לא יכלו להשתנות. במאה ה-19 סין אדירת הממדים קרסה כי קפאה על שמריה. יפאן – אי עני של איכרים צנועים –  הפכה למעצמה עולמית כי השכילה לשבור אמיתות ישנות ולהתקדם הלאה.  אין לנו שום סיבה להאמין שישראל ניצבת מעל להגיון הזה. בהקשר הזה, "אם תרצו" שחונקת ביודעין את החופש האקדמי, פוגעת בחוסן הלאומי של ישראל. "אם תרצו" טוענת להגנתה שבאקדמיה ישנם חוקרים "פוסט/אנטי-ציונים" אשר בעצמם פוגעים בחופש האקדמי של חוקרים ציונים. יכול להיות שזה נכון, ואיש לא יתווכח על כך שגם לאקדמיה פוליטיקה פנימית שיכולה לפגוע בחופש האקדמי. אבל אי אפשר לפתור בעיה של פגיעה בחופש האקדמי מבפנים בהגברת הפגיעה בו מבחוץ.

המאבק ב"פוסט ציונות מודחקת" הוא הבעייתי ביותר בתנועה: ככל שהוא נראה על פני חוץ כמקדם את הציונות, כך הא מפרק אותה. החוסן של הציונות כתנועה נובע מראיית כל היהודים כמכלול, בלי קשר למוצאם ובוודאי שבלי קשר לעמדותיהם הפוליטיות, כיחידה לאומית אחת. הציונות לא טוענת שעל כל היהודים לחשוב אותו דבר, היא בטח לא טוענת שכל היהודים צריכים להסכים על אחדותה של ירושלים או על הגבולות של מדינת ישראל. כל אלה הן סוגיות פוליטיות שלציונות אין כל אמירה לגביהן. "אם תרצו" מערערת על החוסן הזה של התנועה הציונית. הסוגיה של "פוסט-ציונות מודחקת" זכתה לדיון מעמיק יותר במאמר של אחד ממייסדי הארגון ארז תדמור. תדמור מתחיל את מאמרו ביצירת גזירה שווה בין התנועה הציונית למדינת ישראל. כלומר תפיסתו היא שקיומה של המדינה תלוי בקיומה של הציונות. זה כשלעצמו מעיד על חוסר ביטחון עמוק בחוסנה הפוליטי והחברתי של ישראל. אבל כאן המחבר משתמש בחוסר הביטחון הזה כדי להפחיד את ציבור הקוראים מפני גורמים פנימיים בחברה הישראלית שמאיימים על הציונות, ולפיכך על עצם קיומה של מדינת ישראל. המחבר מזהיר מפני תמיכה בעמדות פוליטיות מסוימות, כמו למשל חלוקת ירושלים, ורואה בהן לדבריו "כאיום הגדול ביותר על הציונות". בהקשר הזה, "אם תרצו" עושה לציונות את אותו שרות הרסני שעשה הסטליניזם לסוציאליזם העולמי. שתיהן יוצרות גזירה שווה בין עמדה פוליטית צרה עם תנועה חברתית רחבה מאד. התכסיס הוא לנצל את התמיכה ההמונית ברעיון מסוים (ציונות או סוציאליזם) בכדי לקשר אינטרס פוליטי צר של פלג אחד בתוך הקבוצה עם האידיאולוגיה הרשמית של הקבוצה כולה. הבעיה היא שזה בהכרח יוצר קרע הרסני בתוך התנועה: כל סוציאליסט שלא תמך בסטלין נחשב לבוגד. האינטרנציונל השלישי קרס במהירות וברוסיה נסללה הדרך לטיהורים פוליטיים המוניים. אותו הדבר צפוי לקרות גם כאן: כל ציוני שלא תומך באיחוד ירושלים, הוא לא באמת ציוני ולפיכך הוא אויב האומה – "האיום הגדול ביותר על הציונות".

כלומר הציונות, בידי "אם תרצו", היא כבר לא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי על כל גווניו ורבדיו, אלא תנועה פוליטית צרה שפועלת באקטיביזם עוין מול אנשים, יהודים או לא יהודים, שלא מסכימים עם עמדותיה. התנועה בעצם משקפת את המשבר שהחברה הישראלית נקלעה אליו: חוסר היכולת לגשר בין עמדות בנושא השליטה הישראלית בשטחים גורם ליותר ויותר פלגים מהחברה הישראלית לרצות להשתלט על הציונות ולהדיר ממנה יהודים אחרים, שלא מסכימים עמם. כאמור לעיל "אם תרצו" היא לא התנועה היחידה בישראל שנוהגת כך. פלגים בחברה רבים על הציונות ככלבים על חתיכת בשר והיא נקרעת לגזרים תחת מלתעותיהם. אולי משתמע מההתנהגות הזאת הצורך להעמיד את החוסן הלאומי של ישראל על ערכים קונקרטיים ולא על אידיאולוגיות מעורפלות שכפופות לאינטרסים ומניפולציות. מדינה חזקה, כך עלינו לזכור, לא מבוססת על אידיאולוגיה, אלא בעיקר על אדמיניסטרציה שלטונית רציפה, כוחות מזוינים מאורגנים היטב וכפופים לשלטון המרכזי וכלכלה יציבה. חברה אזרחית חזקה היא לא כזאת שאין בה קונפליקטים, אלא להפך: זאת חברה דינמית שיודעת לחדש את עצמה ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה.