לפעמים זה מפתיע אותי איך דבר כל כך קטן, בגודל סוכריית טיק טק למשל, יכול להשפיע עלי בצורה שתעורר רגשות כל כך עזים ולעיתים מנוגדים בעת ובעונה אחת.

SMS אחד! זה כל מה שלקח כדי לגרום לי לכעוס (באיזו חוצפה?!) ואז להיעלב (מה, אני נואשת?!) ומיד לאחר מכן לחייך ולהתרגש (למה לא?, בעצם):

“I gave your daughter’s number to a guy name A.P
he has a bakery all over Israel. Tell her to look him up on Facebook”

מסתבר שלחפש A.P בפייסבוק זה כמעט כמו לבקש את הטלפון של דוד כהן מ – 144: יש לפחות 60 כאלו באנגלית. (פייסבוק בעברית זה ביג נו נו! כך שזה ממש לא היה בא בחשבון לחשוב על זה אפילו. סורי בייבי, אם יש לך בעיה באנגלית דבר עם מיסטר קשטן טו, לא איתי!)

"גר ברמת השרון את אומרת? וזה באמת שלו? והבייקרי? וואו הספיק הרבה. מרשים..."

השיחה עם פילסברי היתה קצרה ועניינית אך בעיקר משעממת. גם היה משהו בקול שלו פשוט לא עשה לי את זה.
היה לו קול עמוק כזה של...מאפה. אבל לא כזה עם ניחוח מגרה כמו של קאפקייק שוקולד מפתה - מתוק וצבעוני ויפה.
זה גם לא היה קול של קוראסון שקדים וקרם פטיסייר אלגנטי פריזאי או של אלפחורס לטיני חושני.
הקול שלו היה יותר כמו עוגת שמרים בחושה ויבשה מלאה בקליפות הדרים וצימוקים מיותרים.

בסוף השיחה גם עלה (באלגנטיות) נושא התמונות (או פייסבוק בעדינות) וכאילו הוסיף חטא על חטא –הוא אמר: "איך לא מצאת? אני הראשון שעולה בחיפוש בעברית."  

התקשרתי לשדכנית ואמרתי לה שהבחור לא נשמע לי (תרתי משמע).
היא מצידה מכירה את הסחורה ועל כן כלל לא התרגשה ומיד יצאה במסע הסברה ואמרה: "הוא קסם של בחור"
(שמתי לב ש"קסם" זו מילה של "מבוגרים" שתמיד משתמשים בה בסמיכות למילה "בחור"...) ושהם מתאמנים יחד אצל אותו מאמן כושר גופני, "אז יאללה תזרמי".  

טוב נו, אולי באמת נעשיתי פרנואידית. מה כבר יכול להיות?, בסך הכול מדובר בכוס קפה (ומאפה?).   

חששותיי התאמתו. הקול העמוק, המשעמם והמונוטוני תאם בדיוק מושלם את הגוף שנראה תפוח כאילו שמרים הם תוסף תזונה הכרחי או חלק מאבות המזון שגוש הבצק שלפניי לא יכול להתקיים בלעדיהם.

"לא לא, זה לא קורה לי. אני בדייט עם... אהרל'ה!" - ("ואלכס כל היום איפה אהרל'ה איפה אהרל'ה?")

ושוב הקול הזה – "את רעבה? בא לך אולי ללכת לאכול משהו בקטנה?"
איזה רעבה?! רק מלהסתכל עליך שבעתי לשנתיים הקרובות אבל כיוון שפחדתי שהוא עוד שניה יבלע אותי אמרתי שאפשר ללכת לאכול ואני אשתה איזה דרינק (תמיד מומלץ במצבים כאלו ע"ע הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: "שדה הראייה מצטמצם...")
"אני גם לא כל כך רעב. אולי סושי או משהו כזה. את יודעת, נשנוש."

לאחר שהמלצר מנה את כל המנות הקלילות וה- diet friendly שבתפריט (סלטים, לביבות ירק, אנטיפסטי ושאר ירקות, ואף מילה כמובן על המנות העיקריות), א' הכריז: "אני אזמין (קבבוני) טלה, על מצע אורז מלא וסלט בצד ודיאט ספרייט" - (בטח דיאט, עם גוף סוכרזית כמו שלך חבל להרוס את הגזרה).

"רוצה?", הוא שאל לאחר שהגיעה המנה.
רוצה???!!! אני אגיד לך מה אני רוצה! אני רוצה להקיא מהעבודה שאתה קורא למנה הזו, שיכולה להאכיל 3 נפשות, "נשנוש" ומדבר תוך כדי אכילה.
אני רוצה לברוח מכאן בתקווה שאף אחד שאני מכירה לא ראה אותי עם אהרל'ה
ואני רוצה לבכות על מר גורלי - איך מהבטחות על דייט עם מומו (או לפחות בנצי) קיבלתי דווקא את יודל'ה???

עוד לפני שסיים את הביס האחרון ביקשתי מהמלצר את החשבון.
מה שנקרא – תנוח! אם במקרה חשבת להזמין גם קינוח.

שבתי הביתה בתחושה שחיי האהבה גם הפעם לא האירו לי פנים – אני הרי בחורה של תותים ושמפיין (for the lady) וקצפת ודובדבנים, איך קרה שנפלתי על בחור שמן שמנשנש קבבונים???!!!