השואה הייתה ונותרה האירוע המכונן ביותר בחיי העם היהודי, יותר מ"מצדה", יותר מ"הבופור" ואפילו יותר מהמדליה האולימפית של גל פרידמן (לימור לבנת ברגע השיא שלה). כשם שמדינת ישראל נולדה בצל השואה בני הנוער בישראל מתחנכים לאור השואה. נושא זה הנו החוט המקשר בין כל שלבי החינוך בישראל. בגן לומדים על הטלאי הצהוב, בכיתה ה' עבודת שורשים, בכיתה יא' בגרות על "וועידת וואנזה" (זה הפתרון הסופי של היהודים או הפתרון הסופי של הבגרות?) ובכיתה יב' המסע לפולין. מערכת החינוך גם הצליחה לתמצת את מהות השואה למספר אירועים פשוטים (כך שאפילו סיוון הדאבה תבין על מה מדובר): הגרמנים הפסידו במלחמת העולם הראשונה, הגרמנים נעלבו, היה משבר כלכלי, כל היהודים היו עורכי דין ורופאים עשירים, הגרמנים התעצבנו והגרמנים שרפו יהודים בתנורים. תם ונשלם. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל השואה לא הייתה "שלנו" אלא "שלהם", של האשכנזים יוצאי פולין ואוקראינה. בני עדות המזרח אשר עלו ממרוקו ותימן ולא שיחק לידם המזל להיות במצעד (המוות) ובמחנה (ההשמדה) נותרו מחוץ למשוואה. בניגוד לחצר המשחקים של הגימנסיה העברית במעברה בשכונת תלפיות לא ראו לנכון מנהיגנו לקיים עצרת זיכרון. אלא שאז נולד הצורך החדש, הצורך להלחם על הבית, להסתער על הג'בלאות. וכדי להלחם על הבית, צריך מספר גדל והולך של חברים המוכנים לתת נפשם למען המדינה (יותר מזה, לא ניתן להלחם באויב הסורי רק בעזרת החברים בסיירת הניירת של 8200 אלא חייבים את האריות של גבעתי וגולני). וכך, השואה נהייתה "שלנו", של כל העם. אירוע זה נהיה למכנה המשותף אשר אפשר את הכנסת קיבוץ הגלויות לסיר הלחץ והיא ההצדקה למלחמה המתמדת על הבית- לעולם לא עוד! כיום, ההכרה בשואה היא כרטיס הכניסה לחברה שלנו. כל אדם המחשיב עצמו ישראלי או שואף להצטרף לחברה זו לוקח חלק בטקס המציין אותה הרי היא הצפירה ביום השואה. העמידה הקולקטיבית עם הראש מוטה מטה היא הדבק המאחד אותנו ליחידה אחת. זו וודאי הסיבה שמדי שנה החרדים לא עומדים בצפירה (או שאולי הם חושבים שזה תקיעת שופר והם מאחרים למניין). מסתבר, שגם מן העובדים הזרים המבקשים אישור להיות חלק ממדינתנו אנו דורשים את ההכרה בשואת יהודי אירופה. השנה יצא לי להיות נוכח בטקס יום השואה של שבט "בית דני" בשכונת התקווה (לתרומות נא ליצור קשר עם יוגב גולן). בטקס השתתפו מספר רב של ילדי עובדים זרים. ילדה אחת, מלוכסנת עיניים ושחומת עור (ממדינת הנכר הידועה כדארפור) נעמדה במרכז הבמה והקריאה "היום שאלתי את סבתא למה יש לך מספר על היד?". (הערה: מעניין שאנו דורשים ממנה להכיר בשואת יהודי אירופה כאשר אנו מסרבים להכיר ברצח העם בביתה ואף יתרה מזו אנו מסרבים לקלוט פליטים ממדינה זו ושולחים אותם חזרה לידיהם הרחמניות של המצרים). המושג "שואה" השתנה גם הוא במהלך השנים. מנושא שהוא טאבו ואין עוסקים בו לנושא אשר רק בו עוסקים. מן ההשקפה של "כצאן לטבח" והחולשה של הגולה ל"שואה ולגבורה" של מרדכי אנילביץ' (זה ההוא מהאח הגדול VIP?). מנושא שאין מערערים על קדושתו למושא של הומור (דוגמא: בסוף שנת 1945 היטלר נכנס לבר בברלין ומבקש מהבר-מן שוט של וויסקי. הוא בולע אותו במהירות ומבקש עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. אחרי חמישה שוטים הוא נאנח בקול רם ואומר לבר- מן "שמע.....אתה לא מבין מה עשיתי"). מהמערכונים של החמישייה הקאמרית ועד לסבתא של פרידן וקיציס גם הפרה הכשרה הזו נשחטה (שלא לדבר על כך שכבר שנתיים היטלר לא מוצא חניה בתל אביב או מצליח לשמור כיסא בכיתה באוניברסיטת באר שבע). אישית, אני מוצא נחמה בסוג ההומור הזה למרות שברור שמדובר בוויכוח מהותי: האם זה נושא שההומור מפחית מערכו או האם ההומור הוא הניצחון האמיתי על החיה הנאצית (שהשנה נוספה לרשימת הזנים הנכחדים). וודי אלן אמר שקומדיה= טרגדיה + זמן, מעניין מתי נוכל לצחוק על אירועים טראומתיים כמו רצח רבין (משהו אמר "חבר, אתה חופר?"). יותר מכל מדינה אחרת גרמניה וישראל כוללות את השואה כחלק מהותי במערכת החינוך שלהן (אמנם הנסיבות והתפקידים של כל קבוצה קצת שונים אבל למה להתקטנן). בטיול שלי בניו- זילנד שוחחתי עם גרמניה צעירה (שכמו כל הישראלים אני וחברי לטיול המצאנו לה שם כינוי מגניב שהיא לא תבין כ"נ= כלבה נאצית). היא ספרה לי שכמו בארץ גם בגרמניה כותבים עבודת שורשים (מה סבא, כאילו מין כזה ממש היית שם? יו איזה קטע, סבא שלי נאצי...לייק) ובחינות גמר וכו. בערך בבירה השלישית היא התחילה להסביר לי שקצת נמאס להם מהעיסוק הבלתי פוסק והאשמה שרובצת על כתפי דור שהוא לא אחראי למעשים של סבותיהם (איך אמרה זאת הסלבריטאית מבאר שבע ב"יפה והחנון": היה. נגמר. שלום). ועדין, במרבית העולם גדל דור של צעירים אשר לא מכירים את סיפור השואה ואת האימה והזוועות שהתחוללו באירופה. כל זאת עד שהגיע האדון סטיבן שפילברג, במאי השואה. "רשימת שינדלר" הוא מפעל חינוכי הגלובאלי, זהו הכלי המרכזי והיעיל ביותר להפצת השואה למקומות ולאנשים ששכחו ממנה או מעולם לא שמעו עליה. עבור מיליוני בני האדם אשר צפו בסרט כך נראית השואה: בשחור לבן, במבטא כבד, עם ההוא מה"פצוע האנגלי" וזה שהיה האויב של באטמן וכל היהודים נראים כמו רמי הויברגר (יצחק שטרן! הרגע המשמעותי ביותר בקריירה מפוארת). אלא שמבחינתו הישראלים, סטיבן סיפק רק את תחילת הסיפור. אנחנו, שגדלנו על הרצף של משואה לתקומה או שואה וגבורה רואים בסרט לוקה בחסר . איך ייתכן ששפילברג הסתפק בלחנך את העולם אודות השואה אך לא התקומה? הסרט מסתיים במעבר משחור לבן לצבע, מן הגולה לישראל, מפולין להר הזיתים. ואולי יש כאן אמירה שמתוך השואה צמח בשנית העם היהודי והקים את מולדתו. אך זהו קטע רגוע, שקט, פסטורלי ולא מספק אותנו כישראלים שרוצים לראות שוב ושוב את "מבצע יונתן" (הסרט שהיה מועמד לאוסקר! זה לא חלום, עוד יבוא היום). איפה צה"ל? איפה היחידות המובחרות שהן קנאת העולם? (מגל"ן, שלד"ג- מה הקטע עם הציפורים? למשהו בצה"ל היה פטיש למעופפים?). לפיכך, כבוגר מערכת החינוך ולאחר תחנונים רבים ומכתבים אין ספור לשפילברג, החלטתי אני להפיק את סרט ההמשך: רשמית שינדלר 2 – נקמת היהודים. את "הטריילר" ניתן לראות בכתובת הבאה |