לואיס קרול  

מאנגלית: דוד קיטרון, אמיר אור

זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַיָּם                                  

בְּכָל כֹּחוֹ זָרַח,

גַּלִּים הִבְרִיק וְגַם הֶחְלִיק

הוּא הִשְׁתַּדֵּל כָּל כָּךְ

וְזֶה מוּזָר כִּי כְּבָר חֲצוֹת

וְעוֹד אוֹרוֹ נִשְׁפַּךְ.

זָרְחָה בְּרֹגֶז הַלְּבָנָה

חָשְׁבָה בְּתוֹךְ תּוֹכָהּ:

"לַשֶּׁמֶשׁ אֵין פֹּה עֵסֶק כְּלָל

עַכְשָׁו זְמַן חֲשֵׁכָה,

כַּמָּה גַּס-רוּחַ מִצִּדּוֹ

סְתָם לְהַשְׁבִּית שִׂמְחָה".

רָטֹב מְאֹד הָיָה הַיָּם

הַחוֹל יָבֵשׁ נוֹרָא

וּבְשָׁמַיִם בְּלִי עָנָן,

עָנָן אִישׁ לֹא רָאָה,

צִפּוֹר לֹא עָפָה לָהּ מֵעָל,

שׁוּם עוֹף שָׁם לֹא הָיָה.

סוּס-הַיָּם וְהַנַּגָּר

טִיְּלוּ שָׁם עַל הַחוֹף,

דְּמָעוֹת שָׁפְכוּ כְּשֶׁרַק רָאוּ

רַק חוֹל וְחוֹל בְּלִי סוֹף

"אִם יְפַנּוּ כָּל זֹאת", – אָמְרוּ –

"נוֹדֶה לָאֵל הַטּוֹב".

"לוּ טִאטְאוּ שֶׁבַע בָּנוֹת

חֲצִי שָׁנָה שְׁלֵמָה;

הַאִם" – שָׁאַל אָז סוּס-הַיָּם –

תֻּשְׁלַם הַמְּשִׂימָה?"

"סָפֵק גָּדוֹל" – סָח הַנַּגָּר –

מוֹחֶה דִּמְעָה חַמָּה.

"צְדָפוֹת, הוֹ בֹּאנָה לְטַיֵּל"

נָשָׂא סוּס-יָם תְּחִנָּה

"נָשׂוּחַ וְנַנְעִים שִׂיחָה

בַּחוֹף נִמְצָא פִּנָּה,

נֵלֵךְ עִם אַרְבַּע יָד בְּיָד

הַשְּׁאָר – הַמְתִּינוּ נָא".

זְקַן הַצְּדָפוֹת הִבִּיט בּוֹ אָז

מִבְּלִי לוֹמַר מִלָּה,

זְקַן הַצְּדָפוֹת מִצְמֵץ קַלּוֹת

רֹאשׁוֹ נָד לִשְׁלִילָה:

אֶת מַצָּעוֹ הֵן לֹא יִטֹּש

אַף לִשְׁנִיָּה קַלָּה.

אֲבָל אַרְבַּע צְדָפוֹת קְטַנּוֹת

קָרְבוּ בְּלִי מְבוּכָה

בִּמְעִיל מֻבְרָשׁ, פַּרְצוּף רָחוּץ,

הַנַּעַל מַבְרִיקָה,

וְזֶה תָּמוּהַּ עַד מְאֹד –

בְּלִי רֶגֶל בְּתוֹכָהּ!

אַרְבַּע נוֹסְפוּ וְעוֹד אַרְבַּע

מִכָּאן וְגַם מִשָּׁם,

וְעוֹד וְעוֹד, רַבּוֹת מִסְּפֹר

מִכָּל קַצְווֹת הַיָּם,

עַל קֶצֶף הַגַּלִּים דִּלְּגוּ

דִּדּוּ לַחוֹף הַחַם.

סוּס-הַיָּם וְהַנַּגָּר                                                                 

הָלְכוּ עוֹד מַיְל בַּדֶּרֶךְ

עַד שֶׁמָּצְאוּ מָקוֹם לָפוּשׁ,

עַל סֶלַע גֹּבַהּ בֶּרֶךְ

וְהַצְּדָפוֹת כֻּלָּן חִכּוּ –

עָמְדוּ שָׁם דֹּם בְּעֵרֶךְ.

"הִגִּיעַ זְמַן" – אָמַר סוּס-יָם

"לִדְרֹש דִּיּוּן דָּחוּף,

עַל נַעֲלַיִם, עַל סְפִינוֹת,

עַל מְלָכִים, עַל כְּרוּב,

מַדּוּעַ זֶה יִרְתַּח הַיָּם?

הַאִם חֲזִיר יָעוּף?"

"חַכּוּ!" – קָרְאוּ אָז הַצְּדָפוֹת

"עוֹד לֹא שָׁאַפְנוּ רוּחַ,

וְעִם מִשְׁקָל כָּל כָּךְ עוֹדֵף

תְּנוּ קֹדֶם כֹּל לָנוּחַ".

"יֵשׁ זְמַן!" הִרְגִּיעַ הַנַּגָּר

הוֹדוּ לוֹ – זֶה בָּטוּחַ!

"כִּכָּר שֶׁל לֶחֶם" – סָח סוּס-יָם –

"לָזֹאת הֵן נִזְדַּקֵּק;

פִּלְפֵּל וְחֹמֶץ לְצֵידָה

שְׂפָתַיִם נְלַקֵּק –

לוּ רַק תּוֹאִילוּ יַקִּירוֹת,

לִזְלֹל כְּבָר אֶשְׁתּוֹקֵק".

"אַךְ לֹא אוֹתָנוּ!" הֵן קָרְאוּ,

וְגוֹן עוֹרָן הִכְחִיל,

"הֵן אַחֲרֵי טוּב לֵב כָּזֶה

יְהֵא זֶה דֵּי מַבְחִיל".

"עָנֹג הַלֵּיל", אָמַר סוּס-יָם,

"אֶפְשָׁר כְּבָר לְהַתְחִיל?

יָפֶה כָּל כָּךְ שֶׁבָּאתֶן,

אַתֶּן כֹּה מְתוּקוֹת"

וְהַנַּגָּר אָמַר רַק זֹאת –

"תִּפְרֹס פְּרוּסוֹת דַּקּוֹת:

אַתָּה כָּל כָּךְ חֵרֵשׁ – חֲבָל –

נִמְאַס לִי לְחַכּוֹת!"

"זוֹ דֵּי בּוּשָׁה", אָמַר סוּס-יָם,

"תַּרְגִּיל קְצָת לֹא יָפֶה;

הֵן שָׁעֲטוּ כָּל כָּךְ מַהֵר"

הוֹסִיף בְּקוֹל רָפֶה,

וְהַנַּגָּר אָמַר רַק זֹאת –

"תִּמְרַח פָּחוֹת עָבֶה?!"

"בּוֹכֶה אֲנִי", כָּךְ סוּס-הַיָּם

וְדִמְעוֹתָיו נוֹזְלוֹת

"כֹּה צַר לִי עֲלֵיכֶן" אָמַר

בּוֹרֵר אֶת הַגְּדוֹלוֹת

וּבַמִּטְפַּחַת שֶׁהֶחְזִיק

מָחָה עֵינָיו קַלּוֹת. 

"צְדָפוֹת", קָרָא אָז הַנַּגָּר,

לִשְׁעֹט זֶה מְהַנֶּה

"אוּלַי הִגִּיעַ כְּבָר הַזְּמַן

לַחְזֹר לַמַּחֲנֶה?"

אַךְ אֶת כֻּלָּן אָכוֹל אָכְלוּ

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה.

בתום הדקלום הזה, אומרת עליסה "הכי אני אוהבת את סוס הים, ... כי בכל זאת היה לו קצת חבל על הצדפות המסכנות.". עונה לה טידלדי: "אבל הוא אכל יותר מהנגר, ...את מבינה, הוא החזיק את הממחטה שלו מלפנים, כך שהנגר לא יוכל לספור כמה הוא לוקח: נהפוכו.". ואז עונה לו עליסה "איזו נבזות! ... אם כך אני אוהבת יותר את הנגר – כי הוא לא אכל כל-כך הרבה כמו סוס-הים.". ועל כך עונה לה הפעם טידלדאם: "הוא פשוט לא תפס יותר".

 אליס הנבוכה משתתקת, ולאחר זמן אומרת

 "אם כך, שניהם היו טיפוסים מאוד לא נעימים – ".

אז איך לשפוט אם בכלל, לפי הכוונות, לפי התוצאות....או שמא לפי המעשים???

סוס הים בוכה על הצדפות שהוא אכל אך בכל זאת אכל אותן,

והנגר היה אדיש לסבלן אך אכל פחות.

ובכל זאת, הוא אכל פחות רק מכיוון שהוא הצליח לתפוס פחות.

כבר בתחילת השיר נרמזים אנו על הסכנה... השמש מנסה בכל כוחה להאיר על הסכנה.

השמים... ללא ענן, ללא כל רוח ,

רק השמש מאירה במללוא עוצמתה ועושה כל שביכולתה להזהיר .

סוס הים נשמע רגיש וידידותי אך לא מעז לעמוד מול הנגר,

 הוא מוחה  ובכל זאת מצטרף לסעודה. חס הוא על הצדפות

אך, כשהיצר או האמוציה לאכול מופיעה הרגישות כמו נאלמת ונעלמת.

קאנט אומר לנו - "לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב והוא בלבד".

ומציע לנו לנהוג על פי הכלל הבא- "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי".

כלומר אין התוצאה עושה הבדל, המעשה צריך לעמוד באמות המידה לפיהם נרצה לחיות.

אתגר מעניין, המעלה שאלה גדולה איך ניתן לשפוט את הקורה במציאות? לפי מה.

והיום כשברור שפעילה פלשתינאית נהרגה, התוצאה צריכה לעורר אותנו? המעשה? או הכוונה?

ואם זה אכן מעורר לאן זה מכוון אותנו? על מה להסתכל?

מהי הדרך לשלום? להוגנות? לאנושיות?

מה המטרה הגדולה שלנו?  והאם אנחנו בדרך להגשימה?