הופגשנו ע"י מכר משותף.

היינו יחד ברכב, והוא פשוט הוריד אותי אצל סינתיה. אמר שהוא הולך לסדר כמה דברים ושהוא תיכף חוזר.

אנחנו לא מכירות.

סינתיה גדולה ממני בכמה שנים, אבל זה לא משנה לאף אחת מאיתנו.

שתי בחורות זרות אחת לשניה, יושבות במטבח של סינתיה. שתינו קפה, מנסות לפרק את ההתחלה המוזרה שנכפתה עלינו. פתאום סינתיה קמה ואומרת לי: קיבלתי מתנה לא מזמן, ועדיין לא יצא לי לנסות אותה. רוצה ?

ואז היא קמה והולכת להביא אותה. זו קופסת סיגריות בצבע לבן עם כיתוב מסולסל בשחור ומסגרת בכחול מוכסף.

כל סיגריה היא בצבע שונה; כחול וכתום וצהוב וירוק ושחור ותכלת ואדום וסגול. בחיים לא ראיתי כאלו סיגריות.

אנחנו מעשנות יחד, כל אחת סיגריה שונה. אני את הסגולה וסינתיה את הירוקה. הטעם אותו טעם, העשן אותו עשן, והחיוך של שתינו אותו חיוך.

היינו לשעה קלה חברות ותיקות, ובאופן מדהים פערים של שפה, של גיל, של חיים- נמזגו לתוך פעולה שקטה של קפה במטבח.

*******

שבועיים אחר כך, סיפר לי אותו מכר שסינתיה עברה תאונת דרכים.

היא נסעה עם חבר שהרכיב אותה על אופנוע, וכתם שמן על הכביש העיף אותם לעזאזל.

סינתיה נפצעה בכל הגוף- עצמות שבורות, שפשופים אכזריים...... you name it.

נסעתי לבקר אותה בבית החולים. היה יום גשום במיוחד, וכאילו להכעיס הרכבת איחרה להגיע, והתחנה הכי קרובה היתה במרחק של 20 דקות הליכה.

בית חולים "אדינגטון" הוא מבנה בן 8 קומות, עשוי לבנים חומות, וממוקם מול חוף הים.

 בקומה השלישית שכבה סינתיה מגובסת כולה, בקושי מסוגלת לזוז, בקושי מדברת. היא רק קוראת לאחות ומתפללת שיתנו לה את משככי הכאבים בזמן.

לא ממש תקשרנו; אני הייתי הלומת מצב, מנסה לעכל את מה שנמצא מולי- זו סינתיה הנהדרת, האישה המופלאה שקיבלה אותי אל ביתה ולו לרגע קט, בחמימות חסרת שאלות ותנאים?!

*******

הלכתי משם ברגליים כושלות וראש מעורפל, ממלמלת "ביי סינתיה...... תרגישי יותר טוב".

*******

היום, במבט לאחור, נפגשנו פעמיים בלבד.

 בפעם הראשונה רציתי לבכות על הפשטות של הקבלה, על האנושיות הברוכה ועל ההענקה.

בפעם השניה רציתי לבכות על חוסר האונים וחוסר הצדק, על האנושיות השברירית ועל הפרידה.