למרות הכל נסעתי לצפון. למרות המחלה שתקפה דווקא עכשיו, למרות המצב רוח הרדוד, למרות שזה ההורים שלי החלטתי לנסוע בכל זאת.
אני חייבת להודות שמהרגע הראשון שיצאתי ידעתי שיהיה בסדר. החששות הרגילים לא תקפו הפעם והעניין הרגיש הרבה יותר פשוט ממה שזכרתי. ארוחת הערב היתה נחמדה ועברה ללא תקלות מיותרות. אכלנו, דיברנו, וכשהארוחה הסתיימה ירדתי לדירה שלי ומילאתי לי אמבטיה לאחר חודשים ארוכים שלא עשיתי זאת. ישבתי באמבטיה עם ספר נהנית מהשקט שקודם הפריע לי כל כך.
כעבור שעה יצאתי החוצה וניכנסתי למיטה שלי. פחות נוחה מזו שבתל אביב. יותר נוחה ממה שזכרתי. כמה שניות אחרי שנירדמתי התעוררתי לצלילי הנייד שלי שבישר לי שמישהו החליט להיזכר בי דווקא בשעה מאוחרת זו ולשלוח לי הודעה. זה היה הוא.
"שנה טובה ומתוקה! שתהיה לך שנה של רוגע, אהבה, הגשמה בלה בלה בלה... מה שלומך?" לא ידעתי איך להשיב. מצד אחד הצטערתי, כי כל הערב לא חשבתי עליו והודעה זו החזירה אותו לכותרות. מצד שני שמחתי שהוא רצה לאחל לי שנה טובה והשאלה "מה שלומך?" התפרשה אצלי כרצון לראותי.
אך מכיוון שהייתי רחוק רחוק מדיי וגם לא ידעתי בדיוק כיצד להגיב בחרתי לא להגיב. לו לוקח שעות, אם בכלל, לענות לי. גם לי מותר. לא יקרה כלום אם אענה לו מחר. לא יקרה כלום אם לא אענה לו בכלל.
למחרת בדרכי חזרה למרכז שלחתי לו הודעה "תודה על האיחולים, אני בסדר, מה שלומך?" הוא ענה שהוא על כדורים. הוא הדביק אותי במחלה וטרם נפטר ממנה. שאלתי אותו האם הוא מעוניין בחברתי והוא בחר לא לענות. כעסתי מאוד אבל בחרתי הפעם לעשות עם הכעס הזה משהו במקום לבלוע. שלחתי לו הודעה: "אני שונאת אותך כשאתה לא עונה לי. בכל מקרה אני הולכת לים ואם בא לך שאבוא דבר איתי מאוחר יותר." כעבור כמה שעות הוא ענה שהוא מתנצל ושהוא מניאק וגם היה אחראי על הגריל ובקשר לערב הוא לא יודע. שמוק.
למחרת נפגשנו. באתי אליו עם קערת רימונים שקילפתי בעצמי. כשראה את הרימונים אמר לי שכבר יש לו רימונים. "מי קילף לך?" שאלתי בצחוק. הוא ענה שאמא שלו. צחקתי. גם הוא.
ישבנו בסלון, הוא קנה טלויזיה חדשה פלסמה 42 אינץ, סוניפלישטשן חדש וסלון חדש. איחלתי לו שיתחדש והוא ענה שהוא לא סיפר לאף אחד על הרכישות שלו. מה יש לו להסתיר?
הוא הביא 2 קערות רימונים. אחת מוכרת לי, השנייה לא. "הרימונים של אמא שלי אומנם פחות יפים משלך אבל הם טעימים יותר". מה הוא השיג בהשוואה הזו?
שני סיבובים למעלה במיטה הגדולה שלו ואנחנו שוכבים זה לצד זה ערומים תשושים מסופקים שלפתע נשמעה קריאה מבחוץ. הקריאה בשמו פגעה בשקט ששרר ברחובות יפו בחג. בשקט ששרדבתוכי יפה דווקא. זה היה קול נשי אך אסרטיבי. בטוח בעצמו.
הוא הזיז מעט את מבטו מהתקרה לכיווני ואמר חצי בחיוך חצי לא: "יש לנו בעיה". "מה הבעיה" שאלתי באסרטיביות מדומה תוך מאמץ קשה לעצור את היד מלהוריד לו סטירה. "זו האקסית שלי, היא בחוץ, אמרנו שאולי נלך לים אחר הצהריים אך לא דיברנו מאז." "אתה רוצה שאלך?" שאלתי מתוך חובה. "לא, אני אתקשר אליה." "אני לא לבד, אני אדבר איתך אחר כך." אמר לה בשקט.
רציתי ללחוץ על הכיסא מפלט אבל הוא לא עבד. שתקתי.
למה לא הלכתי באותה שנייה? מטומטמת.
"על מה את חושבת?" הוא שאל כאילו רצה שאעלה את הנושא. "על הים" עניתי על מנת לחתום את השיחה. על הים בו אתה והיא מזדיינים לאור השקיעה ליתר דיוק, אבל החלטתי לא לפרט הפעם.
ירדנו למטה. הוא אכל. אני רציתי להקיא. "אז מה קורה בינך לבינה" שאלתי בלי להסס בטון מתעניין אבל לא יותר מדיי. מה כבר יש לי להפסיד. "אנחנו מנסים שוב... הודעות, טלפונים, מפגשים לפעמים. לא יותר" ענה לי בחיוך כאילו מספר לי על ההישג המרשים. "אבל אתה מאוהב בה, זה לא קשה לך?" שאלתי בפשטות. "אנחנו לא מדברים על זה" ענה לי בחיוך, "אנחנו צוחקים על זה..." ממש בדיחה מדהימה. הבטן שלי עדיין כואבת מההומור המפותח. "למה אתם לא חוזרים אם אתה אוהב אותה והיא אותך?" אם כבר אז כבר. "זה מורכב, ואני לא רוצה לדבר על זה." לא נותר לי אלא לכבד את רצונו.
התישבנו בסלון. הקשבנו לבטהובן שאבא שלי הביא לי מבריסל. "זה לא הביצוע הכי טוב שיש של בטהובן" אמר המומחה שלנו להקלטות קלאסיות של המאה העשרים ואחת.
אני שוכבת ערומה על ספה אחת. הוא על השנייה. אני מתה להתנפל עליו אבל מחכה שהוא יעשה את הצעד. יש לי תחושה שהוא חושב על אותו דבר אך האגו שלו לא נותן לו כל כך בקלות לעבור לספה שלי. מלך האגו.
הוא שם איזה סרט ב-DVD. אני רואה שהוא מדפדף בפרקים לחפש איזה פרק מסויים. מסתבר שהוא כבר ראה את רוב הסרט ונותר לו רק הסוף. בלי לשאול אם אני רוצה לצפות בסרט, בלי לומר לי אפילו את שם הסרט ובטח בלי לעדכן אותי במה שקרה בחלק שלא ראיתי הוא מתיישב וצופה בסרט. מה גרם לי לרצות אותו בכלל?
אני ספק עייפה ממנו, ספק המומה מהתנהלות המכוערת. הסרט מסתיים והוא בא ויושב לידי. הוא נישבר והוא כועס על כך. אני מתחילה לנשק אותו בצוואר ובפה וכעבור כמה שניות הוא אומר לי "נו, תמצצי לי וניגמור עם זה, נו תמצצי לי כבר." הרגשתי כאילו נפלה עליי לפחות שליש מחומת סין וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה למה הוא היה חייב להרוס את זה. את הכל. למה?
כשהבנתי לדאבוני שזה אכן קרה והמשפט הזה אכן יצא מפיו ולא רק זאת אלא גם אשכרה הופנה אליי ידעתי שאין דרך חזרה. "תחזור בבקשה על דבריך" אמרתי בעודי מתישבת לידו. הוא חוזר על דבריו בחיוך וכשהוא רואה שזה לא ממש מקדם את מטרתו הוא קם, עובר לספה השנייה ואומר שאין לו כוח והוא לא רוצה להסביר את עצמו. אחרי כמה דקות של שתיקה הוא חוזר לשבת לידי ואומר: "את לא מרגשת אותי לילך."בשנייה הראשונה שהוא פותח לי את הדלת הזין שלו עומד. אבל אני לא מרגשת אותו. בחירת מילים אבסורדית. "במה זה מתבטא?" הרי זה לא חדש שהוא לא מאוהב בי. הוא חשב שאני מנסה לשכנע אותו שהריגוש שהוא דיבר עליו לא חשוב. אני רציתי שיזכיר לעצמו את אותם דברים אחרים שהוא קיבל ממני . אותם דברים שגרמו לו להמשיך את הקשר. "את לא מרגשת אותי כמו שהייתי רוצה." הוא חזר על המשפט הצורם. ניסיתי לתת לו פתח מילוט, רציתי שיינצל את הדרך חזרה שנפתחה בפניו. אבל הוא בחר שלא. "הקשר שלנו נחמד ונעים אבל הוא לא בריא. אולי כדאי שנפסיק להיפגש." "מה לא בריא בקשר שלנו? למי הוא לא בריא ?" שאלתי באילוץ. "את נפגעת ממני בקטעים האלו בדיוק ואני לא רוצה להסביר את עצמי. גם כשאני לא עונה לך להודעות את ניפגעת." "אבל למה אתה מתנהג אליי ככה, אני בטוחה שלחברים שלך אתה לא מתנהג ככה?" שאלתי בפשטות. "כשאת שולחת לי הודעת אני מרגיש מחוייב לענות לך ואני לא רוצה. אני רוצה שתביני שאת סתם מבזבזת את הזמן שלך איתי ולא כדאי לך. אני לא רוצה לקחת אחריות. מגיע לך משהו יותר טוב, אני מתנהג כמו בהמה."
הוא דיבר בשמי. רצה שאני אומר את הדברים הרעים הללו עליו, שאבוא אליו בטענות על ההתנהגות שלו. אבל הוא לא הבין שמבחינתי המצב לא כך. אני ידעתי מההתחלה שהקשר הזה זמני, כל פגישה ידעתי שאולי היא אחרונה. לעולם לא השלתי את עצמי שמדובר כאן בקשר רציני. נהנתי מחברתו, נהניתי מהריח שלו, נהנתי מהכלבים שלו ונהנתי מהזין שלו. זהו. יותר מזה הוא לא היה מוכן לתת. אבל הוא נתן לי המון.הוא סיקרן אותי, רציתי עוד. אבל לאורך כל הדרך החוזה בינינו היה ללא שום מחויבות וללא שום עתיד. את הסעיף הזה כיבדתי לאורך כל הדרך. היה ברור לי ולו שהקשר הזה יכול להתקיים רק מסיבה אחת, שהוא מתקיים בתנאים שלו. אני כיבדתי את זה. הוא לא הצליח להבין למה.אני הייתי חופשייה לאורך כל הקשר שלנו. הוא לא. הוא רצה להפוך אותי לשפוטה כפי שהוא שפוט שלה. אבל אני לא הסכמתי להיסחף לטנגו הזה שכל כך מוכר לו. מההתחלה ועד הסוף ידעתי בדיוק מה אני יכולה לקבל ממנו ומה לא.
הוא כל כך רצה שאכעס, קיווה שאלך. שאשחרר אותו.
הוא החליט לסיים את הקשר עוד לפני שהגעתי. הוא לא היה זקוק למציצה הזו. הוא כן היה זקוק למילים הנוראיות שיצאו מפיו כי רק כך הסטירה היתה מספיק כואבת לי כדי שלא אחזור.
נכון, כולם כל הזמן רק חיכו שאפסיק להיפגש איתו. שאכיר מישהו אחר. שאתאהב באחר. אני רציתי להיות לבד 6 ימים בשבוע ויום אחד איתו. אף אחד לא הבין למה. אפילו לא הוא. אבל ההסבר כל כך פשוט. הוא גבר מדהים. הוא לא נתן לי אישור כניסה אבל לא צריך להיכנס ממש פנימה בשביל להבין שמדובר בגבר יוצא דופן. ואני ראיתי זאת. היה לי טוב איתו. כמעט תמיד. חוץ משני אירועים שזכורים לרעה שלשניהם משהו משותף, השעות איתו היו שעות של חסד. פנינים.הסקס היה מדהים. השיחות המעטות היו נעימות ומפרות והשקט היה כל כך ממלא באנרגיה. אבל דבר אחד היה בולט במיוחד. הרוגע. משהו במרחב שנוצר בין שנינו יצר רוגע עבורי שלא היה לי קודם. גם עבורו. יכולנו לשבת בלי לעשות דבר ופשוט להירגע. בלי סרטים מיותרים. בלי דרמות. בלי ריבים ובלי משחקי כוחות. ההיפך ממה שהכיר.
אני אפשרתי לו והוא אפשר לי. להיות מה שבא לנו. לי זה היה כל כך נעים ואמיתי. אני הערכתי כל כך את השעות הללו. הוא לא התרגש ממני. עשיתי מה שרציתי, איך שרציתי ומתי שרציתי.
והוא כל כך התאמץ שארגיש השפלה. הוא לא הבין שלעולם לא הרגשתי מושפלת איתו. הכל היה מבחירה.
"אל תהיה לי קדוש פתאום, אני עושה את ההחלטות בשבילי ואתה בשבילך. אני יודעת בדיוק מה יש לנו בקשר הזה ומה לא וזה שאני רוצה יותר זה לא אומר שאני מצפה ליותר. אני לא מצפה ממך לכלום ובסך הכל מה שיש לנו זה מפגש אחד לשבוע כמה שעות של כיף ורוגע. אני לא יודעת למה אתה לא מסתכל על זה בכזו צורה. קצת אבסורדי שאתה זה שיש לו בעיה עם הציפיות מהקשר הזה."
וכך השיחה המשיכה אבל בעצם הסתיימה.
"הכל בסדר." הוא אמר לי בחיוך מכוער. הוא תמיד אומר שיהיה בסדר. אני יודעת מה זה אומר.
הוא ביקש סליחה עלובה ואחר כך היה עוד ניסיון כושל למגע שהיה מיותר מראש.
תשמרי אותו בתור תרגיל, היא אמרה. לפחות יש לי תירוץ למה לא ברחתי ממנו מזמן. מה הציון שאני מקבלת עליו?
"אז מה התוכניות שלך להערב לילך..." זה הסימן שלי שעזוב. איך הגעת למצב לילך שאת צריכה סימן בשביל לעזוב ? מתי יבוא היום שלא תצטרכי לחכות בדאגה לסימן ? מתי יגיע מישהו שרק ירצה שאני אשאר ?
הבנתי שזה כבר לא יקרה הערב, גם לא אחריו.התלבשתי, אספתי את כל הדיסקים שלי שהיו אצלו ושאלתי אם הוא רוצה שאני אשאיר לו את זה שמנגן. הוא ענה שלא.
"הטלפון שלך לא למעלה?" שאל בדאגה מוגזמת. "לא" עניתי."את בטוחה?" "כן, אני בטוחה. אל תדאג, אני לא אחזור." הוא צחק. אני לא. הכל בסדר הוא שוב אמר. הוא באמת חושב שאני מקשיבה למילות סרק שלו?
נשיקה קטנה ואני משוחררת. ממנו, ממנה.
נכנסתי לאוטו, הגעתי הביתה. הלכתי לישון.למחרת קמתי ושלחתי לו בצהריים הודעה: "אני שוקלת מחדש את עניין הבהמה שהצגת בפניי אמש. הקשר שלנו היה מבחינתי קשר קליל, נעים ונקי. חבל שאתה לא רואה זאת כך. ועוד יותר חבל שזיהמת אותו עבורי. אבל אל תדאג. הכל בסדר."
|