תומס פרידמן חוזר לדון בנושא הישראלי. והפעם הוא מחסל חשבונות גם עם הפלשתינאים ולא רק עם ישראל ונתניהו.
וכך הוא כותב:

״הנסיון הכושל של ארה״ב לשחד את ישראל עם חבילת סיוע בטחוני בסך שלושה מיליארד דולרים, חיפוי דיפלומטי ומטוסי אף־35 מתקדמים, אם ראש הממשלה נתניהו רק היה מסכים להקפאה בת 90 יום בהתנחלויות, נסיון זה הוא תופעה שמבהירה את התמונה באופן חד ביותר. זה מראה עד כמה גם מנהיגי ישראל וגם מנהיגי הפלשתינאים הפכו להיות מנותקים מן המציאות.

הנפט של ערב הסעודית ממלא עבורה את אותו תפקיד שארה״ב עם הסיוע והחיבה הבלתי מותנים שלה נותנים לישראל. וזה מה שהתמיכה והחיבה הבלתי מותנים של הערבים והאיחוד האירופי נותנים לפלשתינאים. אבל זה בעצם סם הזיה שמאפשר לשני הצדדים לחשוב שהם יכולים להתעלם מחוקי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה. הגיע מזמן הרגע שבו עלינו להפסיק לספק להם את הסחורה.
כאשר יש אבטלה של כמעט 10 אחוזים בארה״ב, הישראלים והפלשתינאים יושבים להם שם בחיבוק ידים, מחכים לעוד הבטחות או לעוד כסף מאמירקה, רק כדי שישתכנעו לעשות מה שהוא באופן ברור לטובתם: משא ומתן על הסכם של שתי מדינות. זה מבייש אותם, וזה מבייש אותנו. אי אפשר לרצות שלום יותר ממה ששני הצדדים אמורים לרצות בעצמם, וזה המקום שבו נמצאת אמריקה היום. אלו שמנהלים את ישראל ואת הפלשתינאים מחזיקים בסדר עדיפויות שונה. הגיעה השעה שנניח להם לבדם לרדוף אחרי מה שהם מחפשים, ואחר כך לשרוד עם התוצאות.
הם פשוט לא מבינים. אנו לא אמריקה של הסבא והסבתא. יש לנו בעיות גדולות משל עצמנו. מנהלי המשא ומתן, ישראלים ופלשתינאים, צריכים לעצור לרגע כדי לחפש בכותרות העיתונות דרך המחשב. הם יגלו כי עיר אחרי עיר באמריקה, גם ערים גדולות מאד, נאלצות לקצץ בשירותי הכבאות שלהן. אפשר לחפש עוד ולגלות שיש קיצוצים גם בתקציבי בתי הספר. ״הקיצוצים בתקציבי הלימודים לשנה הבאה, יהיו הקשים מזה דור״, כותב ה״כריסטיאן סיינס מוניטור״. אני מבטיח לכם כי אילו היה בא מישהו לאותן ערים ומציע: יש לנו שלושה מיליארד דולרים לתת לבתי הספר ולמחלקות הכבאות על מנת שתעשו מה שטוב לכם, התשובה היחידה היתה: איפה חותמים ? וזה מה שהיה צריך לקרות עם ישראל.

ישראל, כאשר אמריקה, שהינה מדינה שהעניקה לה בנדיבות תקציבי מיליארדים ב־ 50 השנים האחרונות, ויצאה להגנתה באינספור כינוסים בינלאומיים, מבקשת ממנה להפסיק התנחלויות למשך שלושה חודשים כדי להחזיר את שיחות השלום לחיים, יש רק תשובה נכונה אחת. זו לא: כמה נקבל? אלא: ״כן, מה שתרצו, כי אתם החברים היחידים שלנו בכל העולם״.

ואתה, הנשיא הפלשתינאי מחמוד עבאס, על מה בדיוק אתה חושב? אהוד אולמרט, ראש הממשלה הקודם בישראל, הציע לך עסקה נפלאה של שתי מדינות, כולל מזרח ירושלים, ואתה נתת לה להתפורר. עכשו, במקום לרוץ אחרי אובמה ולספר לו שתגיע למשא ומתן בכל מקום ובכל תנאי שיבקש, אתה קובע כללים משלך. הנה עצה בחינם: כאשר אמריקה נחלשת, אם אתה חושב שהסינים ימסרו לידיך את ישראל, אתה טועה. אני מכיר היטב את סין. הם ימכרו אותך עבור מלוא המטען של תוכנות מישר-
אל, מזל״טים ושבבים. והם יעשו זאת כה מהר עד שתקבל סחרחורת.

אני מבין את הבעיה: מנהיגי הישראלים והפלשתינאים אינם יכולים לסיים את הסכסוך בין שניהם בלי לגרום למלחמת אזרחים בתוך הקהיליות שלהם. נתניהו יצטרך להתמודד עם המתנחלים, ועבאס עם החמאס והקיצוניים של הפתח. לשניהם יש רוב שקט שיתמוך בהם אם יעשו זאת, אבל איש מהם אינו חש מספיק לא נוח כרגע כדי להסתכן במלחמת אזרחים רק כדי לעשות שלום כלפי חוץ. אין שם מישהו כמו לינקולן האמריקני.

מה שזה אומר, לדברי הפילוסוף הישראלי מהאוניברסיטה העברית, משה הלברטל, הוא שהחלון של שתי מדינות הולך ונסגר. ישראל תאלץ לשלוט לתמיד בגדה עם שנים וחצי מיליון פלשתינאים. יהיה פתרון של מדינה אחת. ישראל תצטרך להחזיק אצלה שנים וחצי מיליון פלשתינאים ללא אזרחות לצד עוד מיליון וחצי אזרחים ערבים. ״אז השאלה היחידה תהיה מה אופי המדינה הזו. אפרטהייד או לבנון״, אומר הלברטל. ״שתי צרות״.

הדבר היקר ביותר שהנשיא אובמה ומזכירת המדינה הילארי קלינטון יוכלו לעשות, הוא לצאת מהתמונה. כך שני המנהיגים ושני העמים יוכלו לראות בלי הפרעות את העתיד הנורא במסגרת של מדינה אחת. אסור לנו לתת להם יותר תירוצים מהסוג של ״הנה באה מזכירת המדינה. סבלנות. משהו קורה. עובדים על עסקה. מתקרבים. אילו רק האמריקנים לא היו כה נאיביים, כבר היינו עומדים להת-פשר... סבלנות״. זה הכל רמאות. אמריקה חייבת להסתלק כדי שהישראלים והפלשתינאים יראו ברור, בלי מכשולים, את ההחלטות חסרות האחריות שמנהיגיהם מקבלים. שלא תהיה טעות, אני בעד נסיון התיווך האמריקני הפעיל ביותר שיכול להיות למען השלום, אבל היוזמה צריכה להתחיל משם. המזרח התיכון רק יגרום לבדיחה כאשר מנסים להתחיל בלי הישראלים והפלשתינאים.״

מסקנות רבות עולות מדברי הניתוח של פרידמן. ראשית, אובמה מאמץ, זמנית, את הדגם של בוש. הוא יסתלק מהזירה, יתמקד בבעיות הפנים של אמריקה ויניח לשני הצדדים ״לשבור את הראש״. אבל בניגוד גמור לבוש, אמריקה אינה סבורה שלא כופים פתרונות. רק מחכים שהפלשתינאים יבקשו התערבות חוזרת. שנית, אם יש מישהו שמאמין שארה״ב של אובמה מתייחסת באובייקטיביות ובשוי-ון לשני הצדדים, כדאי לעיין בכמה משפטי מפתח במאמרו של פרידמן. לאבו מאזן הוא כותב: ״ אהוד אולמרט, ראש הממשלה הקודם בישראל, הציע לך עסקה נפלאה של שתי מדינות, כולל מזרח ירושלים, ואתה נתת לה להתפורר. עכשו, במקום לרוץ אחרי אובמה ולספר לו שתגיע למשא ומתן בכל מקום ובכל תנאי שיבקש, אתה קובע כללים משלך״. מה אמור אבו מאזן לעשות? רק לבקש מאובמה התערבות מחודשת. ואילו כלפי נתניהו כותב פרידמן, בסגנון שבו השתמש בעבר, כי כאשר ארה״ב תובעת משהו מישראל, התשובה היחידה היא בסגנון: ״כן, בוס״. ויש לזכור, שוב, כי פרידמן אינו רק מן הפובליציסטים הידועים בכל העולם אלא גם מי שמקבל מידע ופרשנות היישר מראשי הממשל וכתיבתו משקפת את רצונותיהם.

ישראל זוכה בפסק זמן עד שהפלשתינאים יחזרו לבקש מאובמה התערבות. ואז, שלא תהיה טעות, מסע הלחצים יחזור כפי שהיה, ואפילו גרוע יותר מבעבר.